קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

אז עם כל הכבוד לכם, משפחה וחברים יקרים, תקפלו את הגלימות.

לא ביקשתי גיבור

"Show me a hero, and I'll show you a tragedy" -F. Scott Fitzgerald

פשוט לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה. 

אני ככ מתאמצת כבר שנים, וכולם שמים עליי זין, משתינים עליי בקשת. ה"חברה" שלי יוצאת עם האקס שלי (שאנס אותי, ד"א), קטן מבריז לי באופן קבןע ואין לי מה לומר כי זה תמיד מוצדק, ומה שיוצא מזה זה שבמקום להיות איתו אני נמצאת עם א1 וא2, שכל אחד מהם היה עושה אותי בשלל תנוחות ומקומות בלי לחשוב פעמיים בכלל. ואני לא רוצה אותם. אני לא רוצה, אני רוצה אותו, את קטן. אבל הוא עסוק. אז אני משתדלת לא להציק יותר מדי, ונכשלת. ואז הוא אומר לי את האמת- שאני תלותית. ואני לא יודעת למה, אני שונאת לשמוע את זה.

ואמא אומרת לי שאני נראית כמו זונה ומתנהגת בצורה שטחית ואידיוטית. אומרת שאפסיק לבכות ששמים עליי זין, כי ברור שזה המצב. גם היא הייתה משתינה על מישהי שמתנהגת בטמטום וגועל כזה. 

אפי בוכה בגלל שהיא לא מצליחה להכין חביתה, ואיכשהו זה נהיה אשמתי שהיא בוכה, כי החביתות נהרסות בגלל שאני בחדר שלי מתאמנת להופעה שאני צריכה לתת ביום ראשון, ואני חוטפת על זה כאפה.

אין לי כוח. לא רוצה יותר.

לא רוצה יותר להשלים עם כל השטויות של כולם, לא רוצה להגיד שלום לכל מני זונות מכולת שאמורות להיות חברות שלי ברחוב ולזכות באיזה מן הנהון מוזר והתעלמות כללית. לא רוצה יותר להקשיב לעצות של כולם ולהגיד לו את מה שאני חושבת, כי אני סתם מכניסה אותו למצברוח רע, וזה לא עוזר בכלל. ותכלס? ממש לא אכפת לי שאבא שלו עובר לגור באוהל עוד מעט, ושהוא רוצה קצת זמן איכות עם הילדים שלו. שילך אבא שלו להזדיין מבחינתי. אמרת שתבוא? בוא. תגיד לאבא שלך שקבעת דברים מראש. אני לא אומרת את זה כי אני תלותית, אני אומרת את זה כי זה מעצבן אותי שאתה לא עכבי ולא עומד מאחורי הדברים שלך. באמת שנמאס לי כבר. נמאס לי שאני לא יודעת מה קורה בתכלס, ביומיום, כי כולם משנים את דעתם ולכולם צצים דברים ברגע האחרון.

אין לי כוח יותר, באמת. יש ככ הרבה דברים קטנים שמתווספים ומתווספים, ואני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ.

אנשים, קחו את עצמכם בידיים! די כבר לשחק משחקים. אם אתם מתחייבים למשהו, תעמדו בו. למה שאלת אותי אם זה בסדר מבחינתי שתתקרבי אליו? גם ככה לא אכפת לך. אז למה? למה אמרת לי שסבבה, אין בעיה. בשביל מה? בשביל שזה יכאב יותר כתגידי לי שאתם ביחד? את והבנזונה הכלב שיישרף שלך.

אני רוצה סיגריה.

וכואב לי הלב מלאהוב אותם.

העפעפיים שלי כבדים מדי, וסוגרים עליי את העולם. אני לא רואה כלום. אני רק יודעת.

אני יודעת שאם אני לא אהיה שמחה, חמה, חייכנית ואוהבת בשבילם, לא באמת תהיה סיבה אמיתית ל..איך לומר..? לי.

כואב לי הגרון מלעצור את הבכי,

ושורפות לי העיניים מעיפרון שחודר עם דמעות. 

כואבות לי האצבעות מהקשת הפאקינג סיסמא המזדיינת לכלמני אתרי אינטרנט רק בשביל לראות אם הוא אולי מחובר, כי אין דבר אחד בעולם כרגע שאני צריכה יותר ממנו. 

ואי אפשר. אי אפשר כי הוא 3,300 ק"מ ממני. ואי אפשר כי סבא שלו רוצה אותו, וכי הוא בחופש, וכי יש לו דברים יותר מהנים לעשות מלדבר איתי כרגע.

בכל זאת, הולנד בשבילו זה כמו אוסטרליה בשבילי.

אין לי כוח. הלוואי שייגמרו כבר הדמעות. 

שכבתי הלילה במיטה במשך 4 שעות ולא נרדמתי, אבל לא קמתי כי הבטחתי לו שאשאר תחת השמיכה כמו ילדה טובה. הייתי כל כך עייפה ומותשת!בפעם האחרונה שהבטתי בשעון היה כתוב בו 6:46. בשבע היא דפקה לי על הדלת כמו מטורפת וצעקה עליי לקום כי צריך לרוקן את המדיח. 

המדיח היה מלוכלך.

הפעלתי אותו וישבתי בסלון, מכורבלת בעצמי בתקווה שאירדם בטעות, אך היא התיישבה מולי והחלה להרצות לי שאני מטומטמת ואהבלה, שאני מתנהגת בבית כאילו אני אורחת, שאני אקום מהרהיטים שלה כי אני מטנפת אותם, כי כל האחים שלי מקיאים ומשלשלים כי אני הבאתי איזה וירוס מפגר (אפילו שאני היחידה שלא הייתה חולה בחצי השנה האחרונה), שאני לא עוזרת, לא מתקשרת, שאני לא חלק מהמשפחה יותר. 

לכי תזדייני אמא, טוב?

הלכתי לחדר שלי, לקחתי מחברת ועט והתחלתי לכתוב מילים שחורות על רקע של קוים אפורים. היא פתחה את הדלת, אך לא אמרה דבר פרט ל"החדר שלך מטונף. ממש כמוך. תעשי טובה, אל תפני אליי עד שהוא מסודר". זרקתי את העט והמחברת על הרצפה בעצבים, והיא קראה מהצד השני של הדלת "תיזהרי שלא אעניש אותך". אני לא בת פאקינג שש!

לא סידרתי את החדר.

ישבתי וניגנתי את השירים שאני מתכוונת לשיר באודישן ביום שני. הרגשתי שזה נשמע ממש טוב, ואפילו הקלטתי אץ עצמי מנגנת ושרה, וכשהקשבתי זה נשמע מצוין. הייתי מרוצה והמשכתי להתאמן, אלא שאז היא באה, עם כל השיער האפור צהוב שלה פרוע ברעמה ענקים סביב ראשה המקומט בעל הסנטר הכפול, כיווצה אליי עיניים כחולות רשעיות ואמרה "את מזייפת נורא. תעשי טובה, תלמדי את התווים לפ]ני שאת מחרישה את כל הבית".

לכי תזדייני אמא, טוב?!

 

נמאס לי להלחם. תורו עכשיו.

Anger is a short madness- Horace

הכנסת אותי לכזה מן מצב רוח..כמו גלידת שוקולד מריר מריר, ללא סוכר. לא טעים ולא מגרה. רק השמנות אוכלות ממנה, כי הן לא צריכות את השומן שבגלידה- יש להן מספיק. (כמוני)

לו הייתי קינוח..? אני לא אהיה קינוח, כי אף אחד לא רוצה לקנח בי, אני לא משאירה טעם מתוק בפה. אני משאירה שביל של דמעות, קצת נקיפות מצפון ובעיקר הרבה מצברוח רע.

ואם בכל זאת, אז כנראה הייתי קינוח דיאטתי, כזו מן גלידה מרירה ללא סוכר.

אולי נראית טוב, אבל בפנים הכל איכס אחד גדול.

אבל כבר אין לי כוח להקיא, ואין לי כוח לכדורים. אין לי כוח לבריחות מהבית כדי להעסיק את עצמי במשהו מלבד הרעב שאוכל אותי כבר ימים. נמאס לי לאכול ולהקיא.

נמאס לי להיות נחמדה, ולנסות לרצות. נמאס לי להיות מחויבת, ונמאס להיות חייבת.

מצד שני..

אני רוצה יחס ואהבה, אני רוצה משיכה ביני לבינו, שיאהב אותי יותר מכל האחרים למרות כל הפאקים שבי.

אני רוצה להקיא, להרעיב את עצמי, לחזור שוב לרקוד ולשכוח מהבית, מהמשפחה שאני צריכה לשמור ולהאכיל. אני רוצה לבזבז את הכסף שאני מרוויחה על סיגריות ועל סמים. אני רוצה להיות זנותית פה ושם, לחתוך ולבכות שקשה לי. אולי אם אקיא וארעיב את עצמי, אנשים מסביב יבינו.

אני רוצה לכאוב כאב מוחשי. אני רוצה ליפול על הברכיים, נפילה שתשאיר צלקת. לא רוצה פאקינג אונס שיפיל אותי מבפנים וישאיר אותי משותקת לכל מגע של חום ואהבה.

אני רוצה לכאוב כאב מוחשי. פיזי. גם אם זה לא בסדר, לפחות זה קצת יעזור.

"Hit me. I'm serious, I can't feel anything, hit me! Again, do it harder! I can't feel anything, this is so awesome!"- מהסרט 13