קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

אז עם כל הכבוד לכם, משפחה וחברים יקרים, תקפלו את הגלימות.

לא ביקשתי גיבור

"Show me a hero, and I'll show you a tragedy" -F. Scott Fitzgerald

בעצם עם 

שני תפוחי אדמה.

הם רק דימוי

חבל

כי לו היו באמת תפוחי אדמה

לא הייתי רבה אתם."   -מאיה בז'רנו

צ'ופק משחק בחדר בלגו, וזה כל כך אידיאלי איך שהוא מדבר לעצמו, ועושה את הקולות של הרכבות והאווירונים במשחק. ואני בסלון, נכשלת בניסיון לשמור על קור רוח מול ההורים, כועסת ופוחדת שצ'ופק ישמע את הריבים. ריבים שמרגישים כמו דיון בין חירשים, דיון בין תפוחי אדמה.

לפעמים אני אוטמת אוזניים, מנסה לשמור על שקט.

פשוט לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה. 

אני ככ מתאמצת כבר שנים, וכולם שמים עליי זין, משתינים עליי בקשת. ה"חברה" שלי יוצאת עם האקס שלי (שאנס אותי, ד"א), קטן מבריז לי באופן קבןע ואין לי מה לומר כי זה תמיד מוצדק, ומה שיוצא מזה זה שבמקום להיות איתו אני נמצאת עם א1 וא2, שכל אחד מהם היה עושה אותי בשלל תנוחות ומקומות בלי לחשוב פעמיים בכלל. ואני לא רוצה אותם. אני לא רוצה, אני רוצה אותו, את קטן. אבל הוא עסוק. אז אני משתדלת לא להציק יותר מדי, ונכשלת. ואז הוא אומר לי את האמת- שאני תלותית. ואני לא יודעת למה, אני שונאת לשמוע את זה.

ואמא אומרת לי שאני נראית כמו זונה ומתנהגת בצורה שטחית ואידיוטית. אומרת שאפסיק לבכות ששמים עליי זין, כי ברור שזה המצב. גם היא הייתה משתינה על מישהי שמתנהגת בטמטום וגועל כזה. 

אפי בוכה בגלל שהיא לא מצליחה להכין חביתה, ואיכשהו זה נהיה אשמתי שהיא בוכה, כי החביתות נהרסות בגלל שאני בחדר שלי מתאמנת להופעה שאני צריכה לתת ביום ראשון, ואני חוטפת על זה כאפה.

אין לי כוח. לא רוצה יותר.

לא רוצה יותר להשלים עם כל השטויות של כולם, לא רוצה להגיד שלום לכל מני זונות מכולת שאמורות להיות חברות שלי ברחוב ולזכות באיזה מן הנהון מוזר והתעלמות כללית. לא רוצה יותר להקשיב לעצות של כולם ולהגיד לו את מה שאני חושבת, כי אני סתם מכניסה אותו למצברוח רע, וזה לא עוזר בכלל. ותכלס? ממש לא אכפת לי שאבא שלו עובר לגור באוהל עוד מעט, ושהוא רוצה קצת זמן איכות עם הילדים שלו. שילך אבא שלו להזדיין מבחינתי. אמרת שתבוא? בוא. תגיד לאבא שלך שקבעת דברים מראש. אני לא אומרת את זה כי אני תלותית, אני אומרת את זה כי זה מעצבן אותי שאתה לא עכבי ולא עומד מאחורי הדברים שלך. באמת שנמאס לי כבר. נמאס לי שאני לא יודעת מה קורה בתכלס, ביומיום, כי כולם משנים את דעתם ולכולם צצים דברים ברגע האחרון.

אין לי כוח יותר, באמת. יש ככ הרבה דברים קטנים שמתווספים ומתווספים, ואני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ.

אנשים, קחו את עצמכם בידיים! די כבר לשחק משחקים. אם אתם מתחייבים למשהו, תעמדו בו. למה שאלת אותי אם זה בסדר מבחינתי שתתקרבי אליו? גם ככה לא אכפת לך. אז למה? למה אמרת לי שסבבה, אין בעיה. בשביל מה? בשביל שזה יכאב יותר כתגידי לי שאתם ביחד? את והבנזונה הכלב שיישרף שלך.

אני רוצה סיגריה.

היא אומרת שאכנס להריון, ועוד שנה אלד, ושנה אח"כ הוא ואני נתחתן.

כ"כ טוב לי אתו. הקשר שלנו הוא כמו חיבוק, חם ועוטף ואוהב. 

ובכל זאת, כל ההערות של כולם לגבי כמות הזמן שאנו מבלים יחד...אני מרגישה שכולם משחקים בי, מפסלים אותי, מעצבים לי את החיים שלי..

אני כבר לא בטוחה אם זה בסדר. 

שכבתי הלילה במיטה במשך 4 שעות ולא נרדמתי, אבל לא קמתי כי הבטחתי לו שאשאר תחת השמיכה כמו ילדה טובה. הייתי כל כך עייפה ומותשת!בפעם האחרונה שהבטתי בשעון היה כתוב בו 6:46. בשבע היא דפקה לי על הדלת כמו מטורפת וצעקה עליי לקום כי צריך לרוקן את המדיח. 

המדיח היה מלוכלך.

הפעלתי אותו וישבתי בסלון, מכורבלת בעצמי בתקווה שאירדם בטעות, אך היא התיישבה מולי והחלה להרצות לי שאני מטומטמת ואהבלה, שאני מתנהגת בבית כאילו אני אורחת, שאני אקום מהרהיטים שלה כי אני מטנפת אותם, כי כל האחים שלי מקיאים ומשלשלים כי אני הבאתי איזה וירוס מפגר (אפילו שאני היחידה שלא הייתה חולה בחצי השנה האחרונה), שאני לא עוזרת, לא מתקשרת, שאני לא חלק מהמשפחה יותר. 

לכי תזדייני אמא, טוב?

הלכתי לחדר שלי, לקחתי מחברת ועט והתחלתי לכתוב מילים שחורות על רקע של קוים אפורים. היא פתחה את הדלת, אך לא אמרה דבר פרט ל"החדר שלך מטונף. ממש כמוך. תעשי טובה, אל תפני אליי עד שהוא מסודר". זרקתי את העט והמחברת על הרצפה בעצבים, והיא קראה מהצד השני של הדלת "תיזהרי שלא אעניש אותך". אני לא בת פאקינג שש!

לא סידרתי את החדר.

ישבתי וניגנתי את השירים שאני מתכוונת לשיר באודישן ביום שני. הרגשתי שזה נשמע ממש טוב, ואפילו הקלטתי אץ עצמי מנגנת ושרה, וכשהקשבתי זה נשמע מצוין. הייתי מרוצה והמשכתי להתאמן, אלא שאז היא באה, עם כל השיער האפור צהוב שלה פרוע ברעמה ענקים סביב ראשה המקומט בעל הסנטר הכפול, כיווצה אליי עיניים כחולות רשעיות ואמרה "את מזייפת נורא. תעשי טובה, תלמדי את התווים לפ]ני שאת מחרישה את כל הבית".

לכי תזדייני אמא, טוב?!

 

בכיתי אתמול, כי המדריכה שלי, האהובה שלי, האביב שלי, עזבה. זהו. 

ובכיתי כי אבא שלי צפה מראש את היכשלותי בבגרות בהסטוריה, ובכיתי כי אמא הבריזה לי מהקפה שקבענו לטובת קפה עם אחותי, ובכיתי כי לשיז היה קשה וכי היא בכתה, ובכיתי כי לקטן וקומפקטי היה קשה, ובעיקר בכיתי כי התגעגעתי לבכות, וכי זה ניקה לי את הראש, וכי אחרי שהפסקתי, כאב הראש חלף ונשארה דממה, וישנתי. 

אחרי 4 ימים ללא שינה- ישנתי. 

בוקר עכשיו. וטוב לי, ואני מאושרת. אני מתרגשת קצת לקראת הנסיעה הערב בה אפגוש את סבו וסבתו של קטן. ואני שמחה שדודיי ובני הדודים שלי הגיעו ארצה בשלום, ואני מאושרת כי מחר כנראה ניסע לצפון, לבית החדש, לקהילה החדשה. 

בוקר עכשיו,

וטוב לי.

     

    

    

קיץ וקיץ, ולכולן יש רגליים שזופות, ולכולם יש גב שזוף, ולכולן וכולם חיוכים רחבים על הפנים, ולכולן וכולם יש אושר רגעי כזה כשהם יוצאים מהבית והאוויר חמים ונעים (לפחות כאן בירושלים), ובכל מקום יש המון אבטיח וגלידה.

קיץ וקיץ, ולי יש חבר, וחברים וחברות, ואמא חיה ואבא חי ואחים ואחיות חיים (ושניים מתים, אבל לפחות הם במקום טוב יותר) ושתי כלבות מהממות וחתול מקסים ואהבות ותחביבים ו..ואושר. ואני פשוט האדם הכי בר מזל בהסטוריה.