Floating Amber

אז חזרתי משבועיים של טיול עם הברנש.. ואני משלימה פערים פה ב3 וחצי בלוגים שאני קוראת (כמה אתם כותבים?! חח) ונראה שלכולם היו שבועיים די מדהימים, מלאים בשורות טובות וכולי קנאה! אז מזל טוב לכם תמשיכו לשמור על הקסם.

לפעמים נדמה לי שהגוף שלי מדבר אליי את כל הדברים שאני לא רוצה להודות באמיתותם. כמו שלפעמים יש ימים שאמא היא היחידה בעולם שיכולה להסתכל עליי ולראות את הפצעים ולדעת שזה לא סתם פצע, זאת אני כואבת מבפנים החוצה (אין לי דרך טובה יותר להגדיר את זה).. חזרנו מחו"ל והאף שוב זורק לי טיפות של דם כמו שהיה בחורף כשהוא היה בחו"ל. והבטן מתהפכת, מעכלת... את הטוב עם הכלום והכלום עם הרע ולא מצליחה להחליט אם ליצור מזה אנרגיה או חרא.

הייתי שם אחרת, יפה יותר. אנרגטית יותר. ספונטנית יותר. אני יותר. אז התחלתי לדבר וכבר בפראג כשישבנו על בירה אמרתי לו בפעם הראשונה שעוד פעם אחת הוא מעיר לי או תופס לי את היד כי היא רועדת אני מורידה לו אותה. הוא מסרב להבין שאין טיפול ולא מבין שהתסכול שלו מהרעד שלי בידיים רק גורם לי להרגיש יותר מתוסכלת ומיואשת; גנטיקה, מה לעשות, תקפה דווקא את זו שאהבה לצייר, ולכתוב ולנגן וליצור, אז עכשיו בשביל כל המוטוריקה העדינה הזו אני צריכה פי 10 יותר משמעת עצמית, ריכוז וסבלנות והמון כוח נפשי אז נטשתי. למי יש כוח להגיד ליד כל הזמן להשאר יציבה? אז אני עושה כשמתחשק לי ולא יותר מעד שנגמר לי. ואז הוא התחיל עם החד"כ ואמרתי לו שאני לא זוכרת שנרשמתי לטיפול של מאמן אישי, ואז בדרך חזרה הוא ראה זוג רב ואמר "רבים על ענייני דירות, אגב, גם אנחנו צריכים להתחיל לחפש ושתדברי עם בעלי הבית". אז הפעם פתחתי את הפה ואמרתי לו שאני מצטערת חבוב אבל אני עוד לא בטוחה שזה ממשיך במתכונת הזו.

איך אפשר לחלום ולתכנן תוכניות כשאין לך בסיס והצד השני לא בטוח בעצמו. אז לשם שינוי אמרתי הכל, כל מה שאני חושבת ולא חסכתי ולא הייתי עדינה יותר כי פאקינג נגמר לי הכוח. והכל בא ממקום טוב, אבל כמה אפשר שמישהו לוחץ לך בדיוק על הנקודות הכי כואבות ובכלל לא מבין את זה?? הוא חושב שאני עצלנית, שלא אכפת לי ואין לי כוח להתמודד וזה פאקינג מתיש..

אז חזרתי, גאה בעצמי כי כמעט לא רבנו ואפילו די נהנינו בטיול אבל עדיין איכשהו מרגישה כמו אחרי מלחמה ובעיקר מרוקנת מאנרגיות. יותר רוצה לברוח מתמיד. לסוע לבד, לחפש את העולם, למצוא פינה שקטנה ולהתיישב בה עד שיימאס לי ואז להמשיך לבאה..

קיבינימט עם הילד המגודל המטומטם הזה, אוהבת אותו יותר מדיי :(

איכשהו בכל זאת היה מדהים, נהניתי מכל רגע, מעריכה את אמא מרגע לדודלי על שלימדה אותי כמה כלים במהלך החיים דברים שמחזקים כנגד כל התרסקות כמעט. אירופה מדהימה... יש חיים מחוץ למדינה התפלה-מרה הזו :) וכן, מתחזקת ההבנה שאני עוזבת את הארץ. איתו או בלעדיו.