פאטה מורגנה

אתמול דיברנו. דיברנו המון. למרות שאלה היום רק 3 שעות הצלחנו לעבור על כל כך הרבה נושאים ועוד נשארו המון נושאים פתוחים שהבטחנו שנמשיך לדבר עליהם.

כבר הרבה זמן שלא הייתה לנו שיחה שכזו, שיחה שבה אמרנו כל מה שאנחנו חושבים, בלי לפחד ובלי להתבייש. זה לא שאנחנו מובכים אחד מהשניה, אבל לדבר בגלוי על הכל הוא לא משהו שאנחנו רגילים אליו, במיוחד לא מצידו.

אז אתמול הייתה פריצת דרך מבחינתו, שהצליח להגיד את כל שעל ליבו ומבחינתי שהצלחתי לגרום לו להיפתח ככה, וגם אחרי שנתיים וחצי זה מרגיש בשבילי הישג, ככה זה כשהרגילו אותו להחזיק הכל בבטן כי לבכות ולדבר על רגשות זה דפוק.

דיברנו על מה שמפריע לנו. מה מפריע לו בי, זה שאני פסיבית ולא יוזמת, כל הזמן מחכה שהוא יעשה את הצעד הראשון וזה גורם לו להרגיש כאילו אני לא רוצה אותו או חושקת בו ועושה דברים מלית ברירה. הוא גם ניסה להסביר לי שהדברים החדשים שהוא רוצה לנסות בסקס, ואני לא מסכימה להם בשום פנים ואופן, הוא לא רוצה אותם כל כך כמו שהוא מראה. נכון, הוא רוצה, אבל הוא יחכה לי עד שאני אהיה מוכנה. ואם לא אהיה מוכנה, אז לא נורא. הוא ימשיך לחכות, זה לא דחוף לו. סיפר לי על המחשבות שלו כשאנחנו יחד וכשאנחנו לא יחד, מה משמח ומה מעציב אותו, הכל, בלי להוריד פרטים.

ואני הסברתי לו על התחושות שלי בזמן האחרון, אלה שלא שיתפתי עם אף אחד כי הרגשתי שהם לא מספיק חשובות. זה ששוב חזרתי להרגיש רע עם הגוף שלי. זה שאני במעגל אכזרי של לאכול שטויות-להתעצבן על זה שאני אוכלת שטויות-לאכול שטויות מתוך עצבים. זה שאני עסוקה יומם ולילה בלהשוות עצמי לאחרות, להרגיש שהן טובות יותר ממני. 

שעם כל כמה שאני אוהבת אותו ומרגישה הכי בטוחה איתו אני מובכת לפעמים, בגוף שלי, בהתנהגות שלי ומפחדת שהוא יחשוב שאני טיפשה, מכוערת או לא טובה מספיק.

והוא כעס עליי, הסביר לי שהוא בחיים לא יחשוב ככה. שהוא גם בחיים לא חשב ככה. שאני הבחורה הכי חכמה, יפה ומעניינת שהוא פגש אי פעם ושאם לא הייתי כזו הוא לא היה נשאר איתי כל כך הרבה זמן. הוא אמר שזו לא שיחה לטלפון, כשנגיע לרגילה שלו אנחנו נדבר על הכל, בלי יוצאים מן הכלל ואנחנו נפתור הכל, לא ישארו בינינו נושאים טעונים.

והשיחה הזו עשתה לי טוב, גרמה לי להבין כמה אני אוהבת את קול ההגיון שבמקרה הוא גם חבר שלי, זה שמחזיק אותי עם הרגליים על הקרקע, לפעמים נותן לי להתעופף קצת ואז מחזיר אותי אליו. כי בלעדיו הייתי אבודה, גם עכשיו מדי פעם אני לא מצליחה למצוא את עצמי, אבל הוא מחזיר אותי לדרך הנכונה כל פעם מחדש.

כשאומרים לי לחשוב על המקום המאושר שלי, אני מדמיינת את עצמי בחיבוק שלו.

שבת שלום, 

דולי.