תפיסת מציאות

במזן האחרון אני מנסה לעבור איזשהו שינוי פנימי, שגורר גם לשינויים חיצוניים.

אתחיל מזה שבסוף 2012 התאהבתי. בהתחלה זו הייתה אהבה טובה, כזאת שאף פעם לא חוויתי, אחת רגועה ונעימה, בלי קנאה, בלי דאגה, בלי אובססיה. עם הזמן גם את זאת הרסתי. זה היה נראה לי טוב מידי, ועכשיו אני מבינה שבאופן תת מודע חיפשתי את החסרונות בכוח כדי להוכיח לעצמי שאין דבר כזה מושלם. זו הייתה טעות, וזו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה, ועכשיו אני משלמת על זה בסבל ותסכול. המון תסכול.

הבן אדם פגע בי במודע, ואני נלחמת ברצון הזה לתפוס אותו ולהגיד לו כל מה שיש לי להגיד, כי לא מגיע לו. יש לי גוש כזה בבטן של חוסר אונים, ואני לא יודעת מה לעשות. אני מנסה לשכנע את עצמי שכל זה כימיה וקשרי עצבים במוח, הורמונים וכו', אבל זה לא כל כך עוזר. אני נשענת על ד"ר זמן.

במקביל החלטתי להפסיק לעשן. היום. אני די משוכנעת שאם אני אהיה בריאה יותר, אני גם אהיה שמחה ורגועה יותר, וזה יעזור לי להתמודד. אהבה זו החולשה הכי גדולה שלי, ועד היום מעולם לא הצלחתי להתמודד עם המחשבה שמישהו מנתק איתי קשר סופית. הפעם אני אצליח. בלי פסיכולוג חרטא.

בא לי להעלם. בא לי לקחת כמה דברים, להשאיר את הפלאפון, להשאיר כרטיס אשראי, וללכת בלי להגיד לאף אחד. שבוע - שבועיים לשוטט בארץ כאילו אין לי מחוייבויות, אין לי דאגור, להיות אדם חופשי. אבל אני סגורה כל כך חזק בתוך המסגרת, כל כך מפחדת. אני חושבת יותר מידי על העתיד, ומצד שני מתקשה להאמין שמתישהו זה יגיע, מתישהו יהיה לי מקצוע ועבודה קבועה, מתישהו אני אתחתן ויהיה לנו בית וילדים. מתישהו בעלי יבגוד בי.

עברתי תאונה עם האופנוע. נכנס בי רכב שעשה פרסה במקום אסור ולא ראה אותי. מאז הכל התחיל להשתבש. מלא בעיות בעבודה, נאלצתי לחזור לגור עם אמא, היא לא קיבלה את החתולה אז השארתי אותה אצל סבתא והסתבר שסבתא אלרגית, הבן אדם שכל כך אהבתי (ועדיין) עשה את הדבר שהכי מכאיב לי במודע ועוד דברים שאין לי כוח להזכיר אותם אפילו. חשבתי אולי שזה בגלל שלא קראתי ברכת הגומל. אבל זה שטויות. החיים מטילים עליי ניסיונות, ואני לא יודעת איך אני אמורה להתמודד עם זה, באיזו דרך לבחור, או האם אני פשוט אמורה לזרום עם מה שיש וללמוד מזה משהו? אבל מה?

בקיצור תקופה לא משהו, אבל אני משתדלת לשמוח. כמה שיותר.

לוקח זמן לכתוב סיפור. בעיקר אם אתה רוצה שהסיפור הזה יהפוך לספר, ספר עם התחלה ואמצע... וסוף? דווקא סוף רצוי שלא יהיה לו, לספר הזה.

אז התחלתי לכתוב איזה סיפור. בהתחלה סתם בשביל החוויה, לנסות לשרבט כמה מילים. אחר כך ממש התחלתי להשקיע מחשבה ועם הזמן גם התחלתי להביע עניין בסיפור הזה שכתבתי. באיזשהו שלב מישהו התחיל להכתיב לי פה ושם, לפעמים קיבלתי את הרעיונות שלו לסיפור, לפעמים לא, אבל ככל שעבר הזמן, הסיפור שלו דווקא קיבל בעיניי יותר ויותר משמעות, עד שבלי לשים לב, זה כבר לא היה הסיפור שלי, זה היה הסיפור שאותו אחד הכתיב לי.

לפעמים אהבתי, ולפעמים לא. כשלא אהבתי את הפיסקאות שהוא מכתיב לי, ואולי כבר כותב בעצמו בעצם, ניסיתי להתנגד במידת מה, אבל הוא תמיד הצליח לשכנע אותי. בסופו של יום, הוא לקח לי את המקלדת, וכבר לא ידעתי אפילו מה הוא מתכנן לכתוב, מה עובר לו בראש, הוא כבר לא דיבר איתי – פשוט כתב.

הדבר היחיד שעוד היה שלי, אחרי שהוא לקח לי את המקלדת, זה הדף הזה שעליו הוא כותב. זה הדף שלי.

אז לקחתי מספריים, וגזרתי את הדף, כדי שכבר לא יהיה לו איפה לכתוב יותר. 

חלמתי עליו היום, חלום לא טוב שגרם לי להתעורר בבכי.

ועכשיו אני שומעת בגלגלץ את השיר הזה שכל כך מזכיר לי אותו...

מתי יעבור כבר הכאב הזה?

אם תבוא מתוך הפחד 
איך אמצא לי שוב מקום בליבך 
אל ליבי 
כמו גלים שבים מדרך 
חוף רחוק ומסוכן 
גם אני למולך 

אם תבוא מתוך הכעס 
לא תוכל אותי לראות 
מחכה, מקווה 

ואנחנו סוג של יחד 
כך אמרת לי תמיד 
עוד מעט אבוא לקחת 
ותבין 
שאנחנו סוג של יחד 
כך אמרת לי תמיד 
עוד מעט אבוא לקחת 
ותבין 

אם תבוא מתוך העצב 
לא תהיה בך תקווה 
בשבילי, בשבילך 

כמו פרפר חסר כנפיים 
מתקרב אל מנורה 
גם אני לידך 

ואנחנו סוג של יחד 
כך אמרת לי תמיד 
עוד מעט תבוא לקחת 
ותבין 
שאנחנו סוג של יחד 
כך אמרת לי תמיד 
עוד מעט תבוא לקחת 
ותבין 

רק עכשיו אני יודעת 
מה לקחת בי איתך 
לתמיד, מעכשיו