תמיד הייתי כזאת שדוחה דברים לרגע האחרון, גם אם לא רציתי להיות כזאת. גם אם אני מכינה לי רשימת משימות ולו"ז של דברים שאני צריכה לעשות, מתי להתחיל, מתי לסיים, מתי לנשום, אני כמעט אף פעם לא עומדת בלו"זים האלה.
לפעמים, לעיתים רחוקות, אני באמת עושה את הדברים כמו שאני מתכננת, אבל לרוב זה לא ממש מצליח לי. למשל עכשיו, ביום חמישי אני צריכה להגיש עבודה שלפי הלו"ז שהכנתי לי, הייתי אמורה להתחיל אותה כבר במהלך הסופ"ש. אבל רק היום אשכרה התפניתי מלא לעשות כלום ללהתחיל את העבודה, ממש ברגע האחרון. כמובן שכל הנושא משולב ברגשות אשם על זה שבנתיים קראתי רק מאמר אחד מתוך שלוש (אם לא יותר, נראה לאן תוביל אותי העבודה). הבעייה האמיתית היא בהפסקות המתודיות האלה שאני עושה כל היום, זה התחיל בארוחת בוקר (שפתאום הפכה מאוד מושקעת), לארוחת צהריים (שגם היא הפכה למאוד מושקעת), המשיך לסיעור מוחות עם עצמי לגבי משימות נוספות שיש לי, עוד קצת עלעול בפייסבוק, עוד קצת עלעול במיילים, עוד שיחת טלפון פה עוד שיחת טלפון שם, וכמובן אולי אני אעדכן את הבלוג שלי כי לא עשיתי את זה כבר איזה שבוע.
אז יאלה, עם קצת רגשות אשם-הפסקה מתודית לספר לכם עוד קצת על עצמי:
אני הבת הכי קטנה במשפחה של 4 נפשות, וגם הנכדה הכי קטנה במשפחה המורחבת. תחושה קצת מוזרה לפעמים להיות הכי קטן, כי רוב הזמן כולם גם מתייחסים אלי ככה. למרות שאני כבר בת 23 אחרי שירות צבאי, אי אלו מערכות יחסים וסטודנטית מן המניין, לרוב הם עדיין מתייחסים אלי כאילו אני ילדה קטנה שצריך לחנך אותה ולהסביר לה מה הנורמות בעולם. לא משנה שאני מכירה את הנורמות ויודעת שבמקומות מסויימים אני קצת חורגת מהם, וברגעים אחרים נוהגת בדיוק לפי המצופה ממני. על כל חריגה יש הערה שמרגישה כמו איזה ניסיון לחנך אותי, כאילו אני עוד לא בנאדם מעוצב לחלוטין, כאילו שאין לי דעות משל עצמי, ואם אני אביע דעה אז "מה היא מבינה היא עוד קטנה מדי בשביל זה".
התחושה הזאת בעיקר בולטת במשפחה הקרובה, אצל ההורים ואחותי. אבל לפעמים גם כשהדודים בסביבה ופתאום אני טוענת איזה משהו ואיזה דוד פתאום אומר:" יש משהו במה שהקטנה הזאת אומרת". אבל זה הרגעים הפחות נוראיים, אלה הרגעים שבהם אני מבינה שדודים שלי לאט לאט יבינו שאני כבר לא ילדה קטנה.
אצל אבא שלי זה כל כך בולט שהוא לפעמים אפילו מצליח ממש להעליב אותי. יש בנינו הבדל דורות רציני, יש לי אבא מבוגר, בגיל שבו כבר רוב בני האדם מגיעים לסטטוס סבא. ההבדל דורות הזה יוצר מצב שרוב הזמן יש בנינו קצר בתקשורת, קצר כל כך גדול שלפעמים אני חושבת שכשאנחנו מדברים זה יוצר קצר בכל המדינה. הכל אצלו כל כך איטי וכבד והוא משליח את זה אוטומטית עלי, אם הוא לא מסוגל לעשות משהו אז הוא יגרום לי להרגיש ממש רע עם זה שאני מסוגלת, או לחלופין יצייר איזה משהו טוב בחיים שלי כמשהו ממש רע, רק כי איזה משהו ממש קטן בגילו המופלג ממש יפריע לו.
קשה לו מאוד לקבל אורך חיים צעיר, כזה של אנשים שיוצאים לבלות, חוזרים בשעות הקטנות של הלילה וקמים בשעת בוקר מאוחרת או בכלל בצהריים. קשה לו לקבל שאני רוצה עצמאות ומבחינתי זה אומר לשכור דירה, קשה לו מאוד לקבל אותי ואת הראש הקליל שלי. אז הדרך שלו להתמודד עם זה היא פשוט לגרום לי להרגיש ממש רע עם זה.
סתם לדוגמה-כשחתמתי על החוזה הבעלים של הדירה ביקש ערב, אין בעיה אבא יהיה ערב. אחרי החתימה על החוזה עלינו לדירה בשביל שהוא יראה אותה (משהו שממש לא הייתי חייבת לעשות בשבילו), בדרך חזרה הביתה אני בשיא ההתרגשות מהדירה החדשה (ולדעתי אחת האדירות בעיר), והוא מצידו: "כן הדירה בסדר, אבל אין סלון (אבל החדר ממש גדול ויש בו מקום לפינת ישיבה), אבל הארונות במטבח קצת ישנים (אז מה?!?!), אבל יש לך בלטות סדוקות (אבל הן מצוירות ויפות!!!) וממש קשה לעלות 5 קומות (בגילך ובמשקלך,אבל אני עוד צעירה וזה אחלה ספורט). זה אחד מהמקרים הקלים, כמובן שיש מקרים הרבה יותר קשים שבהם אנחנו מגיעים לצעקות וצרחות.
אחד הדברים שהכי משגעים אותי אצלו זה כשמשהו לא מוצא חן בעיניו ויש לי תשובה מאוד מספקת בנושא והוא מצידו ממלמל בתוך עצמו בזעם. לרוב אני שומעת את המלמול הזה ואני יודעת שיש לו עוד מה להגיד וזה פשוט מטריף אותי שהוא עושה את זה! בכלל הוא לא ממש יודע להתבטא כשאנחנו רבים, לא פעם ולא פעמיים הוא משתמש בכל מיני כינויי גנאי כמו טיפשה, מפגרת, והאימרה הידועה "את לא תגיעי לכלום בחיים שלך אם תמשיכי ככה" וכו'.
לאחרונה המצב בנינו ממש התדרדר. לפני איזה חודשיים עשו יומולדת בראנצ' לדודה שלי. ביקשתי ממנו להעיר אותי מספיק מוקדם כדי שאני אספיק להתקלח ולהתארגן כמו שצריך בהתחשב בזה שהוא לא ידע להגיד לי מתי הוא רוצה לצאת. הוא מבחינתו העיר אותי 20 דקות לפני שהוא רצה לצאת מהבית. כמובן ש-20 דקות לא ממש מספיקים להתארגנות על הבוקר. לאורך כל ההתארגנות, בערך כל 5 דקות, ההורים שלי קוראים לי "נו ג'יין מה קורה?" "נו...אנחנו מאחרים". כשהבנתי שאני כבר לא אהיה מוכנה בזמן ושהם באמת ממש מציקים לי, אמרתי להם שיסעו בלעדיי ואני כבר אגיע בעצמי עם אוטובוס או משהו. הם מצידם, כמובן שיעשו את המעשה הכי לא הגיוני ויחליטו שהם בכל זאת מחכים. בדיעבד התברר שבעידדו של אבא שלי כי קשה לו להבין שאוטובוס הוא כלי תחבורה שמביא אותך מנקודה א' לב' ולא יקרה כלום בדרך. כשסיימתי להתארגן, כמובן שהיינו כבר ממש באיחור, שניהם ממש עשו לי חיים קשים על זה שאנחנו מאחרים ואבא שלי מצידו בחר לומר:" את הרסת לדודה ת' את היומולדת". ברגע זה כבר ממש לא התחשק לי לנסוע גם הם שיגעו אותי לאורך כל הדרך, וגם עכשיו הערות כאלה, פשוט לא בא לי, באמת להרוס את היומולדת ולהסתובב שם עם פרצוף תחת מרוח לי על הפנים או לחלופין עם החיוך הכי מזוייף שאני יכולה לגייס. אז ברמזור האדום הקרוב בחרתי לצאת מהאוטו.
האבא ההיסטרי שלי בתגובה ליציאה מהאוטו, אולי בניסיון להשאיר אותי בתוך האוטו ולהמשיך לנזוף בי על כמה אני נוראית, תפס לי בכתף והשאיר לי סימן כחול ענק. שכשהצלחתי להשתחרר מהאחיזה שלו הוא גם ניסה למשוך לי בשיער ונשאר עם חבילת שערות נכבדת. הצלחתי לברוח מהסיטואציה הנוראית הזאת, והתחלתי לרוץ הביתה כשמולי ראיתי אוטובוס שמגיע ליעד של הבראנץ' יומולדת. בהחלטה של רגע עליתי על האוטובוס. אבל מאז אני ממש לא מעוניינת בקשר עם אבא שלי.
עכשיו אני עזבתי (בפעם השנייה) את הבית של ההורים ועברתי לדירה חדשה, אני כן מדי פעם מדברת איתו וכמו שכבר קראתם גם ביקשתי ממנו להיות ערב בחוזה של הדירה. אבל הדברים לא השתנו לגמרה, החיים הכבדים האלה שהוא חי פשוט לא מתאימים לי, ורק מפריעים לי ולהרגלים ולרוטינות שסיגלתי לעצמי ולאופי שלי.
אחותי ממש דומה לו באופי, רק שהיא מרגישה הרבה פחות אחריות ממנו (מן הסתם בעצם). גם איתה אני מסתדרת רק לעיתים רחוקות. יש לה נפש בטלנית, יש הטוענים נפש של אומנית, אני טוענת שהיא פשוט בוחרת את המקום שבו היא לא צריכה להתאמץ.
נכון, יש לה כישרון אדיר במוסיקה אבל היא פשוט לא יודעת מה זה להתאמץ בשביל להשיג דברים בחיים והיא מאוד מזלזלת בכל מה שאני עושה בחיים בשביל להצליח בלימודים ובחיים בכלל. בדיוק כמו אבא שלי בריבים בנינו לא פעם ולא פעמיים היא טורחת להסביר לי כמה אני טיפשה לעומתה, וכמה אני פסיכית ואין לי סיכוי להצליח בחיים אם אני אמשיך לחרוג מהנורמות במקומות מסויימים.
מעולם לא היינו חברות טובות, מאז שאנחנו ילדות לא הסתדרנו, אז גם אם היא אומרת משהו שממש מצליח להעליב או לפגוע אני פשוט מתעלמת כי אני יודעת שגם היא לא הכי מוצלחת בכל דבר ושגם לה יש מקומות שבהם היא חורגת מהנורמות (כמו לכולם...).
אמא שלי, אותה אני הכי אוהבת מכל השלושה. אומנם גם עליה אני הרבה פעמים כועסת, אבל הכעס העיקרי שלי עליה זה שהיא נותנת לאבא שלי להתייחס אלי ככה. הדברים האחרים הם הדברים הקטנים האלה שיש לכולם עם אמא שלהם ונסלחים אחרי 5 דקות. כל בוקר אנחנו מדברות, ולפעמים גם במהלך היום יש בנינו שיחה או שתיים. אני משתפת אותה בדאגות שלי ובחששות שלי ואני יודעת שתמיד היא מבינה. שתמיד היא תומכת. היא היחידה בבית שתמיד אומרת לי שכל מה שאני ארצה בחיים יכול לקרות, שכל שאיפה שאני אשאף אני גם אצליח להגיע אליה.
הסיבה העיקרית בגללה הרגשתי בשלב ממש מוקדם של החיים לעזוב את הבית של ההורים היא אבא שלי ואחותי, פשוט נמאס לי לשמוע כל יום כל היום כמה אני טיפשה ולא מוצלחת. בעיקר כשאני יודעת שאנשים אחרים מסביבי חושבים בדיוק ההיפך, בעיקר שאני יודעת שהחברים הטובים שלי כל הזמן אומרים לי כמה אני חכמה ומצליחה. בעיקר שאני יודעת שהצלחתי להתקבל ליחידה טובה בצבא, שהצלחתי להתקבל לכל עבודה שאי פעם נבחנתי אליה. שהצלחתי להתקבל לאוניברסיטה, שאני מצליחה לממן את עצמי ושאני מצליחה להוציא ציונים די טובים באונ'. אז כנראה שאני לא כזאת סתומה כמו שהם אומרים.
אני אוהבת את המשפחה שלי, שלא תהיה טעות, הם המשפחה שלי, אין לי ברירה אלא לאהוב אותם. אם אחד מהם יצטרך ממני משהו, כל דבר, לא משנה מה (!), אני תמיד אהיה שם בשבילם. אבל הם מצליחים לערער אותי כל כך הרבה פעמים בחיים, הם מצליחים לגרום לי להרגיש חוסר בטחון בכל מה שאני עושה, תמיד יושבות לי ההערות של אבא שלי בראש ותמיד עוברת המחשבה של "מה יקרה אם הוא צודק ואני באמת לא אצליח?!".
ההחלטה לשנה החדשה בנושא הזה-
לעשות כל מה שאני רוצה ולחשוב שגם אם לא יצליח זה לא כי אני לא מוצלחת. לעשות מה שאני רוצה, כי אני יכולה ואף אחד, גם לא אבא שלי לא יעצור אותי.
או אולי טיפול פסיכולוגי (?)
שלכם,
Jane
בבלוג זה
בכל הבלוגים
