מהגיגיה של סטודנטית ממוצעת

רציתי לכתוב כאן פוסט שלם על איך ביום לפני תחילת הלימודים לא הרגשתי התרגשות מיוחדת, אבל בבוקר של היום הראשון פתאום התחילו פרפרים בבטן,הפוסט כבר היה כמעט גמור. אבל אז קיבלתי הודעה בפייסבוק (לא פחות ולא יותר), ממישהו שחשבתי שהוא ידיד שלי ב-8 שנים האחרונות, שתמכתי בו בשנה האחרונה אחרי פרידה מאוד קשה שהוא עבר.

במכתב הזה הוא כתב לי, איך לאורך הזמן הזה הוא עיוות כל דבר שאי פעם יצא מהפה שלי, כל פעם שניסיתי לגרום לו להתמודד עם האמת הוא פירש את המילים שלי כאילו שאני שופטת אותו, כל חיבוק, כל שיחה של יומיים, כל הקדשת זמן ותמיכה שנתתי לו הוא מחק מחייו, כל מחשבה של חוסר ביטחון שלו הוא השליח עלי כביכול זו מחשבה שלי עליו. הוא מעולם לא אמר לי שהדברים האלה שכביכול עשיתי ואמרתי פוגעים בו עד עכשיו, עד המכתב.

פתאום הוא כותב לי מכתב ארוך ושולח לי אותו בפייסבוק, בזלזול גמור, על כל התמיכה בשנה האחרונה, מכתב שהסיכום שלו זה הכנסת מילים לפה שלי וכמו שהוא הגדיר את זה "זמן הפסקה מהידידות שלנו".

מבחינתי מחקתי אותו- כתבתי לו שאני פשוט לא רוצה לשמוע ממנו יותר לעולם, מחקתי אותו מהפייסבוק, מחקתי את המספר שלו מהזיכרון של הטלפון ומבחינתי הוא כבר לא קיים.

בשנה האחרונה הלכתי איתו יד ביד, כשהרגשתי שאני כבר לא יכולה להתמודד עם הדברים ועם כמות הרגשות שמציפות אותו הצעתי לו ללכת לפסיכולוג, והוא עשה את זה (ולטענתו היום הוא במצב הנפשי הכי טוב שהוא היה בו אי פעם בחיים). כשהוא היה מודאג לגבי מה קורה עם האקס שלו (כן הוא הומו) אני, ששמרתי על קשר עם האקס, התקשרתי אליו כדי לראות שהכל בסדר ואין מה לדאוג. כשהוא היה צריך ללכת לקחת מהבעלים של הדירה המשותפת שלהם את הצ'קים שנשארו, הלכתי איתו וביקשתי מהאיש שיצא החוצה כי קשה מדי לידיד שלי להיכנס פנימה. כשהיה לו לילה קשה והוא השתכר למוות לקחתי אותו אלי לדירה, חיבקתי אותו כל הלילה והוא נשאר אצלי כל היום שלמחרת ודיבר ונתתי לו לדבר בלי לעצור אותו, חוץ מעצה מפעם לפעם או ניסיון לרכח את הדברים הקשים שהוא אמר, למרות שהרגשתי יותר מפעם אחת שזה מעמיס עלי נפשית ושכבר קשה לי להקשיב. כשהוא התקשר אלי בוכה הקשבתי לו במשך שעה וכמעט איחרתי לשיעור באוניברסיטה, ולא סיפרתי לו איך האקס המיתולוגי שלי סיפר לי שיש לו חברה ורגע לפני שהוא התקשר בכיתי בעצמי. כשהוא אמר לי דברים פוגעים כמו:"אני כבר לא יודע מי החברים שלי ומי החברים של האקס שלי", נעלבתי עד עמקי נשמתי אבל במקום לנתק את הטלפון אמרתי לו שאנחנו קודם כל חברים שלו, אנחנו מכירים אותו יותר זמן, והוא החוליה המקשרת ולא להיפך, שלעולם לא נעזוב אותו ושאני תמיד אוהב אותו ורק אחר כך, אחרי שניתקתי, נעלבתי.

אבל את כל זה הוא לא זוכר, ואלה רק הדברים הגדולים, כי היו עוד הרבה דברים שעשיתי השנה למרות שלא היה לי נוח, למרות שהייתה לי שנה מזעזעת משל עצמי. בשנה הזאת הפסקתי לדבר עם אבא שלי אחרי שהוא הרביץ לי, בשנה הזאת עברתי 2 דירות, מליון עבודות, ובסוף חזרתי להורים כי אני יודעת שהלימודים הם אלה שיוציאו אותי מהבית לתקופה הכי ארוכה. בשנה הזאת האקס המיתולוגי שלי שהייתי בטוחה שברגע שאני אוכל אנחנו נחזור להיות ביחד אמר שיש לו חברה וזה רציני ושהוא איתה כבר שנה (שנה שבה שכבנו, אמרנו שאנחנו אוהבים ועוד), בשנה הזאת איבדתי חבר יקר שנהרג בתאונת מטוס ונישברתי למשך חודשים של חוסר תפקוד. את כל זה כשדיברתי איתו השארתי מאחורה, לא אמרתי, לא שיתפתי, למרות שאני בעצמי רציתי להתפרץ ולבכות, נשארתי חזקה כי ידעתי שהוא לא יציב נפשית ושהפרידה הזאת ערערה אותו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה רגשית ושהוא צריך אותי ובגלל שהוא לא חזק נפשית מספיק, לפחות לא עד אחרי תקופה מסוימת בטיפול הוא צריך אותי חזקה בלי הבעיות שלי.

במקום שהוא יראה את זה, הוא בחר לזרוק הכל לפח. שלח מכתב לפייסבוק, לא אימייל, לא מכתב בדואר, שלא נדבר על שיחת טלפון או פגישה בבית קפה.

במכתב הזה הוא הבהיר לי שהוא לא מכיר אותי בכלל שבשמונה שנים האחרונות הוא לא ראה את ג'יין האמיתית אפילו לא פעם אחת, למרות שהייתי שם והסתכלתי לו בעיינים כל מה שהוא יכל לראות זה את עצמו ואת הכאב שלו ואיך אני לא אומרת לו תמיד שהוא צודק אלא מנסה לנחם בלהסביר שהדברים לא גרועים כמו שהוא רואה אותם אלא האמת היא פחות נוראית ורק צריך להיכנס לפרופורציות. אבל כל ניסיון להכניס לפרופורציות התפרש כאילו אני שופטת אותו. כל ניסיון להסביר שהאקס שלו לא כזה נוראי ושאולי להיזכר בזמנים טובים יעלה לו חיוך על הפנים יצר מצב שהוא חושב שהכל סובב מבחינתי סביב הפרידה למרות שהוא טוען שלא כך הדברים. הוא לא שם לב שכל הכוונה שעמדה מאחורי הדברים שלי היא כמו הכוונה של ילד בגירושים מכוערים- אמא ואבא מדברים בפני דברים רעים אחד על השני, וכל מה שרציתי זה שהם יסתדרו ששני אנשים שיקרים לי יוכלו לבלות באותו חדר גם אם הם לא ידברו אחד עם השני.

אני פגועה מהדברים שהוא אמר, ומזה שהוא לא לקח בחשבון את כל מה שעשיתי בשבילו ואיך שמתי את כל הצרות שלי מאחורה בשבילו. במקום זה הוא רק רואה מקרים קטנים מרוכזים שלא היו עם שום כוונה לפגוע וטוען שהם פגעו בו, הוא רק רואה איך נשארתי בקשר עם האקס שלו (ידיד שלי), איך כשלא היה לאקס שלו (ידיד שלי) מקום לגור הזמנתי אותו אלי הביתה, איך עברו לי מחשבות בראש לטענתו כשבמציאות מעולם לא עברו.

מה שבאמת מטריד אותי זה שהוא לא התעמת איתי בנושא, לא שמעתי על המחשבות האלה שלו עד למכתב הזה, ואם הוא רק היה אומר אולי הייתי יכולה לשנות את המצב.

מצד שני, אני עכשיו לא רוצה לשנות את המצב, כי אני עכשיו מבינה איזה מן ידיד הוא, כזה שכל מה שמעניין אותו הוא כל עולמו שלו עצמו, כזה שהחוסר בטחון העצמי שלו לא קשור למציאות והוא משליך אותו על הסביבה, כזה שמוכן לנתק ידידות של שנים בפייסבוק!

הפייסבוק המקולל הזה!!!

אני יכולה להאשים את הפייסבוק זה כל כך היה קל לכתוב את המשפט הקצר הזה, אבל זאת לא אשמת מארק צוקרברג או האתר שלו. זאת אשמת האדם שחשבתי שהוא חבר אבל טעיתי. זאת אשמתי שלא ראיתי עד כמה הוא כפוי טובה במשך 8 שנים.

עכשיו אני פותחת שנת לימודים חדשה באוניברסיטה, שנה עמוסה ביותר, שנה שאני כנראה לא אצליח לשלב בה עבודה מרוב שהיא עמוסה, שנה שבה אני צריכה להתרכז בלהצליח בלימודים, שנה שבה אני צריכה להתרכז בעצמי כי אני גרה עם אבא שלי וזה מפחיד שתהיה לו עוד התפרצות אלימה אחרי שהוא שתה יותר מדי. אז עכשיו אולי יותר טוב שאין מישהו שמעמיס עלי את העומס הנפשי שלו, יש לי זמן התמודדות עם העומס הנפשי שלי, אולי גם אני אתחיל ללכת לפסיכולוג/ית, ואני אצא לשנה מוצלחת יותר, לשנה שבסוף שלה אני אהיה גאה בעצמי ולא אשאל את עצמי איך בכלל שרדתי אותה.

אז שתהיה לכל הסטודנטים שקוראים את הפוסט הזה שנה נפלאה ומוצלחת, וכמובן בהצלחה בלימודים

ולכל הלא סטודנטים אני מאחלת חברים אוהבים.

שלכם,

JANE