מהגיגיה של סטודנטית ממוצעת

זה אולי מוזר, אבל מצאתי את עצמי נפתחת לבחור שאני בקושי מכירה וגר ביבשת אחרת.

היו לנו כבר כמה שיחות שבהן נפתחנו אחד לשני, דיברנו על המון דברים, בעיקר על מה מדליק אותנו, מה הסטיות שלנו אבל גם על דברים קצת יותר "יומיומיים" וכל שיחה כזאת נמשכה שעות.
בשיחה האחרונה בנינו הוא אמר לי שרק מלשמוע את הקול שלי עומד לו, שרק משיחה פשוטה שבה הוא אפילו לא רואה אותי הוא נדלק ומתחרמן. אני לא יודעת מה גרם לי לחרוג מהגבולות שלי, ולהיפתח ככה לבחור שאני בכלל לא מכירה, ושראיתי רק דרך הסקייפ, אבל הדברים שהוא אמר חירמנו אותי גם.

אני בחיים לא עושה דברים כאלה, הבנאדם היחידי שקיבל ממני כזה יחס היה האקס המיתולוגי . אבל משהו בשיחה הזאת גרם לי לחרוג מהגבולות שלי.

כבר היו לי שיחות עם אנשים שפגשתי באינטרנט על סקס, ואפילו עם בחור אחד שיחות שעברו לגמירה משותפת נפלאה. אני אפילו בקשר עם הבחור הזה מדי פעם. מתחילים שיחה קצרה ואחרי מעט זמן עוברים לשיחת טלפון שבה אני מקבלת הוראות מתי לגעת, איפה, איך וצריכה לבקש רשות לגמור. אבל אנחנו לא נחשפים, לא רואים אחד את השני. אני לא יודעת איך הוא נראה והוא לא יודע איך אני נראית. רק שיחת טלפון, בלי פנים, בלי שמות, בלי פרטים מזהים. אבל איתו זה משהו שאולי "חוצה גבולות" במובנים נורמליים, אבל מתוך האנונימיות ממש קל לי לעשות את זה. מתוך זה שאין לו מושג מי אני, איך אני נראית, ומה ההבעת פנים שלי כשאני מקבלת את ההוראות האלה, לא אכפת לי ואני לא מרגישה חשופה מדי.

אבל הבחור הזה, הבחור הזה שגר ביבשת אחרת, שהקשר היחידי בנינו הוא היהדות שלנו, שבמקרה שלי אולי אפילו מוטלת בספק (לפחות מבחינת האמונה), הוא הוציא אותי מהקומפורט זון שלי לחלוטין. היה משהו מדליק במה שהוא אמר, בלדעת שרק הקול שלי וזה שאני אומרת לו מה מדליק אותי ולא עושה את זה, או לא נדלקת מזה בעצמי הוא מתחרמן בטירוף כזה.
שיחות כאלה בד"כ לא ממש מחרמנות אותי, להגיד למישהו שאני אוהבת את הגבר שאיתי מאצ'ו ששולט בי קצת, או להגיד שאני אוהבת לראות את הגבר שאיתי נהנה, זה לא מחרמן אותי. כן, בסיטואציה עצמה גבר שיהנה ממה שאני עושה, וזה יטריף אותו כל כך שהוא יתפוס פיקוד, זה יחרמן אותי בטירוף. אבל להגיד שזה מה שעושה לי את זה, לא יזיז לי במיוחד. מילים זה לא ממש המקום שמחרמן אותי. אני בחורה של מעשים, גם דיבורים במיטה מעבר למה שהכרחי לרוב יוציאו אותי מהמוד. אבל איתו משום מה השיחה הכניסה אותי למצב חרמנות כזה שלא יכולתי שלא לשתף פעולה עם החרמנות שלו. אולי זה הצד הזה שבי שגורם לי להתחרמן מלדעת שגבר נהנה, או שאולי זה פשוט השיחה הזאת שהייתה בנינו, אבל מה שבטוח זה שמשהו שם הטריף אותי.

אני יודעת שעכשיו אני לא ארצה לראות אותו בחיים האמיתיים, שעכשיו אני אעדיף שהוא לא יגיע לארץ, או שאם הוא מגיע לפה אני אמנע מלהגיע למקום שהוא נמצא בו. לקחתי פה סיכון. מצד אחד השיחות הקודמות בנינו לא היו כאלה, הן סבבו סביב החיים, כן דיברנו על סקס אבל באופן מאוד שטחי. שיחות היכרות כאלה, של:" מה המקום האהוב עליך בעולם?", "איך זה לגור בישראל כשבמרחק יריקה יש מלחמה?", "מה הפנטזיה שלך?" ועוד כל מיני שיט כזה. אבל פתאום כשהשיחות האחרונות בנינו גרמו לו לכזאת חרמנות נכנסתי גם אני לאט לאט לאותו מצב.

בחיים זה לא קרה לי, היו לי מלא שיחות עם אנשים על סקס, גם פנים אל פנים, וכל עוד זה נשאר בגדר השיחה אי אפשר לומר שיצאתי חרמנית מכל העניין, אפילו ממש לא. 

יותר מזה, כשזה בנאדם שאני לא באמת מכירה השיחה גם מביכה אותי ברמה שמאוד קשה לי להיפתח, ברמה שאני לא יכולה לדבר על עצמי, או על מה אני עושה. מביך אותי להגיד משפטים כאלה, ומביך אותי שאומרים לי את זה. בשביל להגיע למצב שבו השיחה לא מביכה אותי, אני צריכה להיות או אנונימית לחלוטין ככה שאין שום פרט/תמונה/משהו מזהה, או שזה צריך להיות מישהו שאני באמת מכירה וכבר שום דבר לא מביך אותי.

האמריקאי הוציא אותי מהאזור הנוח הזה, האנונימי הזה, מהאזור הזה שג'יין החרמנית שנרטבת מהשיחה ונוגעת בעצמה גם אומרת שהיא עושה את זה. הוא יודע את השם האמיתי שלי, הוא יודע איך אני נראית, הוא אוהב את החיוך התמים שלי שלא חושף את כל הסטיות האמיתיות שעוברות לי בראש. הוא לא גר בישראל, לא ממש נפגשנו מחוץ לסקייפ, אבל רציתי לפגוש אותו. רציתי שאולי בעוד כמה חודשים כשהוא יעשה עליה אני אהיה הנחיתה הרכה שלו. שאולי נצא לכמה דייטים ושאם ילך טוב כמו שהשיחות שלנו מעבירות לי עד עכשיו אני אכיר אותו להורים. בשביל כל זה, הוא היה צריך להישאר כשיחה נעימה ואולי כמישהו שאני מסוגלת לדבר איתו על הדברים האלה, אבל לא לעשות שום דבר...לא ככה לפחות.

בשיחה האחרונה בנינו הוא הצליח להביא אותי למצב שאני יודעת שעושה לו את זה, הוא אמר לי כבר מזמן שהכי מדליק אותו זה כשהוא עושה משהו שהוא טאבו, או יוצר מצב שבו בחורה מסכימה לעשות משהו שהיא בחיים לא הייתה עושה. אז הוא טוב בשיכנוע, ואותי לא קל לשכנע, אני ידועה בהיותי עקשנית בטירוף וכזאת שמשיגה את מה שהיא רוצה ולא מתפשרת. הוא דחף אותי להעביר את השיחה בנינו לנושאים שמחרמנים אותי יותר מהרגיל, להגיד לו כמה זה גורם לי להיות רטובה, וכמה אני רוצה את הזין הגדול שלו בתוכי. אני אומרת דחף אותי כאילו זה משהו רע, אבל האמת היא שהרגשתי עם זה מאוד נוח. יותר מזה הרגשתי איתו כל כך נוח שהשיחה בנינו הפכה לשיחות כמו שהיו עם האקס, רק שיש כאן הבדל מהותי אחד- את האקס אני מכירה יותר טוב ממה שהוא מכיר את עצמו, ואת האמריקאי אני בקושי מכירה, אני אפילו לא יודעת אם אני באמת יכולה לסמוך עליו ברמה הזאת.

אני לא יודעת מה הביא אותי לעשות את זה, אבל הנה אחרי התאוששות קלה מההלם מהעובדה שעשיתי את זה, אני כותבת על זה, עדיין לא מעכלת, אבל מה שבטוח- מרגישה עם זה בנוח. הורדתי עוד חומה מעצמי. ברור שזה לא אומר שעכשיו אני מסוגלת לעשות שיחה כזאת עם כל אחד (אם הייתי עושה את זה, זה היה דורש לפחות הקמה של אתר וכסף על כניסה, אם כבר אז כבר...). איתו זה אחרת, הוא מסוגל לשנות אותי, להוציא אותי מהקליפה הקשה שיורדת רק תחת האנונימיות. לא רק זה, הוא גם מסוגל לזה בכזאת נונשלנטיות ופשטות שבחיים לא הייתה עובדת לאף אחד אחר. למרות שתוך כדי שיחה אני הרגשית הכי נוח שאפשר, אבל כשאני חושבת על זה אני לא בטוחה שנוח לי עם זה עד הסוף.

אני יודעת שעכשיו אחרי שעיכלתי שבכלל עשיתי כזה דבר, אני צריכה לחשוב על מה הלאה. כי עכשיו אני לא יודעת אם אני מוכנה לפגוש אותו, יש לי מן תחושה כזאת שבמציאות אני אהפוך מבוצרת יותר מטירה בימי הביניים. 

אז יאללה לישון על זה, 

חלומות רטובים לכולכם,

JANE

אין לי שום דרך לזכור אותך, מעולם לא הצטלמנו ביחד, מעולם לא פגשתי את המשפחה שלך. 
היה לנו שבוע אחד מדהים שהיית פה בארץ, שנמשך בתור קשר ידידות נפלא דרך האינטרנט, ומעולם לא חשבתי כמה חשוב היה השבוע הזה וכמה חשוב היה לנסות ולראות אותך שוב (למרות שזה לא קרה).

קיבלתי היום את הבשורה המזעזעת הזאת, שאתה כבר לא פה, שכבר לא תהיה לי שום דרך לראות אותך. כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה אם עכשיו אנחנו לא יכולים יותר לדבר אז מה יקרה?

את מי אני אשאל את השאלות החשובות? עם מי אני אתיעץ? את מי אני יעריץ כגיבור שעולה לאויר כדי להילחם באסונות הטבע?

רון צ'יימבלס טייס כיבוי אש אמריקאי, גיבור לאומי, והגיבור שלי!

רק לבכות, זה כל מה שאני יכולה לעשות עכשיו, כי אין לי שום דרך אחרת לזכור אותך, שום דבר לא יחזיר אותך!

היית חבר טוב, תומך וגיבור!

להלוויה שלך לא יכולתי להגיע, אין קבר להגיע אליו, אז מה נשאר לי?!

אני מבטיחה לך שאני אמשיך לזכור אותך לנצח! כגיבור שלי! כאיש שנלחם בטבע ואהב את הטבע באותו הזמן! כאיש שאני אהבתי כל כך! בתור החבר הטוב שהיית! אני מבטיחה לזכור כל חיוך, כל מבט, כל שיחה מעמיקה מהשבוע שהיית בישראל! אני מבטיחה לזכור כל עצה ואת חכמת החיים שלמדתי וגיליתי יותר ויותר מתוך הקשר שנשמר בנינו אחרי שעזבת!

הפוסט הזה מוקדש לך, כי אין לי דרך אחרת להוציא את הכאב הזה החוצה, את הכאב של לאבד בנאדם כל כך יקר כמוך!

כמה חבל שלקחנו את החיים כמובנים מאליהם ולא התעקשנו להיפגש שוב!

אני אתגעגע כל כך!!! 

עריכה: 
עברה בי מחשבה פתאומית שאם אני אמות אני אוכל לחבק אותו שוב. אבל תוך שניה המחשבה השתנתה, כי הכרתי את רון מספיק טוב בשביל לדעת שלחיות את החיים ולהגשים את החלומות שלי זה מה שיחבק אותו יותר מחיבוק פיזי. כי למדתי להכיר בנאדם שחיבק את החיים ועשה כל מה שחלם לעשות.