מפתיע כמה היא חושבת שאני לא בוגרת, לא עצמאית, לא בשלה. מפתיע כמה היא מופתעת כשאני מגיבה בבגרות.
אני מגלה על עצמי דברים חדשים, אני מסוגלת להתאפק. זה דבר שלא קרה עד עכשיו. נתתי לעצמי להיות אגואיסטית, במחשבה שאני אגואיסטית בשביל אדם אחר. אני לומדת לאט לאט להיות סבלנית. אם היא לא פנויה לשת איתי, אז לא. אם היא עסוקה אז לא. אם היא בצפון אז לא. יש לי חודשיים, אני לא בלחץ. לא רודפת אחרי מטרה מסוימת. לא תחרותית. עם לירון הייתי תחרותית כלפי אחרים. כמו האנשים האלה שמתנשקים בכל מקום ולא באמת נהנים אחד מהשני, לא מדברים. מין זה לא הכל, יש מעבר, יש דיבור, אופי. בגיל שלעי כולם רודפים אחרי משהו - להיות עם הכי הרבה בנות, בנים, להיות הכי מגניב, מצחיק, מוצלח, מעניין.ונוצר מצב שגם מערכות יחסית נהיות תחרות. אז יש זוגות שנראים ככה ויש זוגות שנראים אחרת so what? מה המטרה של התחרות? להיות טובים מכולם? אז מה אם אני אאבד את הבתולים בגיל כזה או אחר? תמיד "מי היה קודם?" "מי עשה יותר?".
דברים כאלה זה סבבה בבצפר, בציונים, במבחנים, בעבודה. לא בחיים. לא בקשר, לא באהבה. רק עכשיו אני מתחילה להבין שהתחרות הזו לא כל כך חשובה, מה שחשוב זה אתה, אם אתה נהנה, אם אתה שמח במה שיש לך.
נכון שאני לא מאמינה גדולה. אבל חז"ל אמרו משפט יפה "איזהו העשיר שמח בחלקו". עושר אמיתי הוא כאשר אתה שמח במה שיש לך.
עושר. עושר זה דבר מוגדר. אושר זה דבר בלתי מוגדר. כשאנחנו קטנים, אושר זה סוכריה על מקל, צעצוע חדש, נשיקה מאמא. ככל שאנחנו גדלים האושר הופך מעורפל יותר ויותר. אין דבר כזה אושר טהור. אין דבר שיוצר אצלנו אושר ללא צדדים רעים. ואם יש, הוא חולף. ציור, כתיבה, שירה, משחק. הכל חולף. מגילה מסויים כנראה מבינים שאם אוכלים יותר מדי ממתקים, יש כאב בטן. אם יש צעצוע חדש, הוא נהיה ישן ותמיד יש אחד יותר טוב. נשיקה מאמא נהיית תופעה נדירה. ככה אנחנו נמשכים לחיפוש אינסופי אחרי האושר.
פיתרון אחד שמצאנו לעצמנו הוא סקס. לעשות ביד. פורנו.
פיתרון שני הוא אהבה. אבל אהבה, בניגוד לסקס, לא מבטיחה הנאה. אהבה יכולה לכאוב, אהבה יכולה להפיל אותך לקרשים.
פיתרון שלישי - אוכל. אוכל מבחינה פזיולוגית גורם לנו להרגיש טוב יותר. אבל האוכל נגמר ואז אוכלים עוד. בשביל עוד אושר.
פיתרון רביעי, קומדיה וצחוק. צחוק, הומור, סטאנד אפ. הכל מצחיק. זו דרך מחשבה שעוזרת לאדם להתמודד עם העובדה שהוא חסר ערך, שגם לו יש חסרונות. במקום לבכות, צוחקים.
בנטסף יש כמובן תחביבים וכאלה. אבל גם הם מתחלקים לכישרון מולד, יכולות פיזיות וזהו בעיקרון.
ויש את העושר. "כסף יביא איתו את כל השאר" ככה גורמים לנו להאמין. שהעשירים מאושריםובלי כסף אין אושר.
אז עדיף למות מאשר לחיות בעוני? האם כל העניים אומללים? האם כל אלו שלא אוכלים דברים טעימים אומללים? האם אנשים חסרי כישרון אומללים?אנשים בלי סקס? בלי אהבה? חוץ מזה, מה זה משנה אם אדם אחד אומלל?
כאילו אם אני אהיה אומללה זה ישפיע על מישהו מסין. או אפילו על מישהו מהארץ. אנשים מתים. אנשים נרצחים. אנשים נאנסים. ואנחנו? מחפשים את האושר והופכים את אותם אנשים לתופעה. סטטיסטיקה. "כל אחד הוא מיוחד" ככה אומרים. זה לא נכון.
כל אחד הוא נתון סטטיסטי. לכל אחד יש פוטנציאל. אם אתה ממש אותו, אתה אחד מאלה שמימשו את הפוטנציאל. לא משנה מה נעשה, בסוף נמצא את עצמנו בסטטיסטיקה.
אז אני מקפידה לזכור פרצופים. להתייחס לאנשים, אבל בכל זאת אני בנאדם. גם, מה זה משנה אם אני שמה לב? אני לא יכולה לשנות את כל האנשים בעולם. מקסימום את עצמי ולפעמים אפילו זה לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
