מציאות נפרדת

אין לי סיבה לבכות.

אני לא בוכה כי עשיתי החלטות נכונות ונפרדתי ממנה ועכשיו יש לי קצת חרטות. אולי הרבה, אבל זו לא סיבה לבכות.

אין לי שום סיבה לבכות. גם לא בגלל שאני קצת מתגעגעת, עמוק מתחת לכל ה "לא מסתדר" ו "היא פשוט לא הבן אדם בשבילי".

אני גם לא אמורה לבכות כי עליתי שני קילו. למה לי לבכות בגלל שטות כזאת?

העובדה שכשאני באה לחבק את אמא והיא הודפת אותי בטענה שאני מחבקת כשנוח לי וכשלא נוח אני מרשה לעצמי מה שבא לי, לא אמורה בכלל לגרום לי לבכות, נכון?

וכשאבא קורא לי מטומטמת, גם אז זו לא סיבה מספיק טובה לבכות.

הכי אני לא אמורה לבכות כי קיבלתי 42 במתמטיקה. כי מי בכלל צריך מתמטיקה? זאת בטח שלא סיבה לבכות.

אני לא אמורה לבכות בכלל מהסיבה שהחברים שלי מאמינים למסיכת הצחוק הזאת ולמסיכת ההכל בסדר, כשהם לא רואים שעמוק פנימה אני בתקופה קצת קשה, הרי זה לא אשמתם שאני מעמידה פנים.

אז אני לא בוכה, כי אין לי שום סיבה לבכות. אני אדם חזק ומאושר, שהחיים זורמים לו כל כך בקלות! אני אדם שפשוט אומר תודה לאלוהים על מתנת החיים הזאת שנתן לי, ואף פעם לא נשברת ובוכה. (חע.)

אולי קצת, בעצם. ממש טיפה, רק בלילה לכרית.

ואולי טיפה יותר מקצת, אבל לא משהו רציני.

ואולי ברגע זה, אבל ממש רק דמעה אחת או שתיים.