נמאס. נמאס להשתדל ולהזיע וכמה שיותר להשקיע להכשל יותר בקלות. נמאס לי לתת את כל הנשמה שלי בשביל אכזבות אחרי אכזבות. אני מרגישה כל כך ממוצעת, כל כך רגילה. אני לא אוהבת כשלונות, למרות שאני בקושי מכירה אחרת.
וגם נמאס מהאבן הכבדה על הלב שמזכירה לי בכל רגע שאני פשוט אוהבת אותה. האבן המזדיינת הזאת שמכבידה כל כך. היא גורמת לי לרצות לא להרגיש שום דבר. כי החרא הזה בכלל לא שווה את זה.
ונמאס מאנשים שמורידים אותי למטה, גם כשממש לגמרי במקרה אני למעלה. הסיכויים מאוד קטנים להיות למעלה, אבל הסיכויים לרדת גבוהים הרבה יותר.
ונמאס לי מאהבות חד-צדדיות. אני רוצה שיהיה בחזרה. רוצה להרגיש בדיוק כמו שמרגישים אליי. לא רוצה לא לאהוב מישהו שאוהב, ולא רוצה לאהוב מישהו שלא. נמאס לי מחוסר התפקוד הזה בעניין המאזניים.
ופשוט כואב לי. שם, עמוק בפנים. וכשכואב, ורוצים לשטוף קצת את העיניים מהכאב, מרגישים את זה מגיע בצורה דיי משונה.
זהו תהליך איטי שמתחיל בלב, ממשיך לתחושה כבדה כזו באף ואז זה יוצא החוצה.
אני דומעת הרבה לאחרונה. אולי זה כי אני חושבת יותר מדי ולא מפנה זמן לכיף חיים וחיוכים למצלמות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חד תאית