מציאות נפרדת

האם המחשוף הזה מספיק גדול בשביל תמונת פרופיל? טוב נו, אני אשים...

יוצאת מהפייסבוק. חוזרת. מההה לפני 12 דקות ורק שלושה לייקים?! אני אתייג את עצמי.

יוצאת מהפייסבוק. מהההה ארבעים דקות ורק 5 אנשים אוהבים את זה?! מה לעשות??

מעניין אם האקס ראה את זה..

נכנסת לפרופיל של האקס. איזה אפס, רק 4 לייקים על סטטוס.

טוב נו מהה? אשתף את התמונה. התראה. לייק. שיט, היא עשתה לייק בשיתוף ולא בתמונה. מה עושים??

הסתבכתי.

עצוב שהפרופיל שלנו בפייסבוק הפך לתעודת הזהות שלנו. עצוב שכמה שיותר לייקים שיש לי בתמונת הפרופיל מראה עד כמה מקובלת אני.

רוב הזמן שאנחנו מבזבזים על פייסבוק, הוא על הסתכלות בפרופיל שלנו. ואני שואלת את עצמי איך. איך אתר אחד הפך לדבר כל כך חשוב בחיים שלנו. איך זה שכל התדמית שלנו בנוייה על הפרופיל בפייסבוק.

פעם ידענו על מערכות יחסים לפי שמועות. בשביל לשתף אחד עם השני תמונות היינו שולחים אותן במייל וכדי לדעת עד כמה מישהו מקובל היה לפי כמה אשכרה חברים יש סביבו, לא כמה מכרים יש לו בפייסבוק או כמה לייקים יש לו על התמונת פרופיל.

פייסבוק זה לא רק דבר רע, יש המון דברים נהדרים בפייסבוק. הוא נוח, עוזר לשמור על קשר עם חברים, מחבר בין אנשים ובאמת דרך קלה ומהירה לתקשר. אבל הוא הופך לדבר רע שהתדמית שלי בו הופכת להיות כל כך חשובה לי ולחברה. אם יש לי מתחת ל20 לייקים אני לא שווה התייחסות ואם יש לי 60 לייקים אני מלכה.

הפייסבוק מכריח אותנו להיות מקובלים ואם לא, לשנוא את עצמנו שאנחנו לא. הוא מכריח אותנו לתת כל פרט על החיים שלנו ולשים את הכל בדף אינטרנט שכל העולם יכול להגיע אליו. להרבה אנשים הפייסבוק לא מאפשר פרטיות בכלל, מאחר שהם פשוט מעדכנים סטטוס כל שעה.

הפייסבוק ממכר, והוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.

אני יכולה למחוק את הפייסבוק, נכון. אבל נסחפתי גם אני לאובססיית הלייק הזאת, לצערי. because if you can't beat them, join them

והפייסבוק אותנו כבר ניצח.