למה גם כשהכל ממש בסדר, ואין שום סיבה לרע, למה אפילו באביב המקסים הזה, בתקופה הבסדר גמור הזאת ובתקופה שכוחת ה היא-שאני-בכלל-שכחתי-מזמן-את-השם-שלה-למרות-שאני-זוכרת-שהוא-יפה-כל-כך-ובעצם-גם-היא-יפה-כל-כך, עדיין יש לי מר בפה?
לא מר טוב, כמו שוקולד מריר. מר מגעיל, כמו של זית שחור שאני כל כך לא אוהבת. מר שיודע שאין לו סיבה להשאר שם, ושתקופתו פגתה מזמן, והרע בכלל עבר. מר שמשום מה לא נספג בלשון. הוא לא נספג אף פעם, תמיד שם. גם ברגעים האלו שאני צוחקת מהבטן עד שהיא כואבת וברגעים האלו שאמא מחקבת אותי ואני שמה עלייה את הראש ובכלל שוכחת מכמה שהיא מגעילה ואגואיסטית ובכלל לא אמא טובה. גם אחרי הרגעים הנדירים האלה והיקרים מפז, שבהם אני קצת שוכחת מהמר והוא מתחלף במתוק, המתוק מיד נספג והמר חוזר.
אני באמת לא מבינה למה המר לא מוכן להיספג ולמה לא יכול המתוק להחליף אותו לפעמים בלי סיבה, סתם כי מתוק.
המר לא עובר, הוא לא נספג. רק מר לי.
למה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חד תאית