צלצול מעצבן נכנס לחלום. בסופו של דבר זה מעיר אותי. רק עוד שתי דקות, רק שתיים. אז רק חמש, נזדרז ונקצץ באיפור. עשר? כן, שווה את זה. מקסימום נוותר על הקפה. רבע שעה. תשכחי מהקפה.
השגרה משעממת אותי. היא מעייפת אותי, ואני מרגישה שאני לא מתקדמת לשום מקום כשהשגרה לא משתנה. אני מבזבזת את הזמן שלי. של החברים שלי, של ההורים שלי, של המורים שלי. כי למה הזמן הזה מגיע לי? מה עשיתי בכלל כדי לזכות בזמן הזה, כשאני מבזבזת אותו על שטויות כמו שיעורי לשון מייגעים, או פייסבוק? הזמן שלי יקר, ובמקום להינות אני מרגישה שאני מבזבזת אותו כל הזמן.
אבל גם כשאני נהנית, ההנאה נגמרת בכך שאני מבינה שזה עוד חלק רגיל ונורמלי מהחיים שלי שלא ייקח אותי לשום מקום בעצם.
אז מה הטעם בכלל להחזיק בזמן, אם הוא לא מנוצל עד המאה אחוזים שלו? ולמה גם כשאני נותנת את המאה אחוז שלי לזמן, זה עדיין מרגיש כאילו זה לא שווה את זה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חד תאית