מציאות נפרדת

מצחיק.

היום בשיעור כימיה פתחתי את היומן וגיליתי שבדיוק מחר לפני חודשיים זה נגמר. מחר לפני חודשיים הייתי אמורה להתחיל בתהליך הוצאת הפרצוף שלה מהמחשבות שלי, בתהליך מעבר הלאה החלטי ואני אפילו זוכרת שהכנתי לעצמי רשימה מה לא לעשות. לא להתקשר, לא חשוב, לא לחלום, לא להכנס לקיר שלה בפייסבוק ובמיוחד לא לבכות.

נכנסתי לתקופה שקיוויתי להתגבר בה כמו גדולה על מה שהיה ולא לחשוב על זה. לשכוח. לפחות עד כמה שאפשר. קיוויתי שלא אהבתי אותה באמת ולכן זה יהיה לי קל. נתתי לעצמי שבוע להתעשת ולחזור לשגרה ופשוט לשכוח.

והיום, לצלילי הסברים חוזרים בפעם המיליון בערך בקול צפצפני ועייף על מבנה האטום, ניסיתי לחשוב על מה השתנה בחודשיים האלה ומה מיממשתי. ופשוט גיליתי שלא עמדתי כמעט בשום ציפייה שלי מעצמי.

החברים חושבים שהתגברתי כל כך יפה, שבכלל לא צריך לדבר על הכל. נתתי להם חזות של חזקה. של אחת שיודעת שמה שהיה היה ונותנת לרגשות העצובים לחלוף. הם אפילו העלו את הנושא, אבל בכל שתי הפעמים הבודדות שהם עשו את זה פסלתי את השיחה על הסף. סיכמתי את השיחה במשפט שאמר שהכל בסדר ושהתגברתי ושלא צריך לחפור, מה שהיה היה.

אני לא מאשימה אותם שהם לא ראו שאני במצוקה. זאת לא אשמתם, ואני לא מתלוננת לרגע. זאת לא אשמתם שלא נתתי להם לגלות שמה שבאמת עבר עליי בחודשיים האלה הוא סבל ארוך ומייגע. לא נתתי להם להבין שזה דיי כואב לי שהיא המשיכה הלאה, ושכל שיר שאני שומעת נהרס לי כי אני תמיד מדמיינת אותה בו ואיכשהו תמיד המילים מתאימות בול. וגם שבגלל שאני חושבת עלייה כל כך הרבה, היא נכנסת לי לחלומות. ושפעם אחת קמתי מחלום עליה וגיליתי דמעות בעיניים. גיליתי שבכיתי מתוך שינה. לא נתתי להם להעלות על הדעת שלא עוברת שעה אחת בודדה שהיא לא רצה לי במחשבות ושלא עובר יום שאני לא בוהה בתמונות שלה עם בנות אחרות, ושאני מרגישה כאילו מישהו נותן לי בוקס חזק בבטן ומדלדל את השומנים שלי כל פעם מחדש.

לא נתתי להם לראות שהחשק שלי לקום בבוקר נמצא בתחתית. שאני במקריות מוחלטת מצליחה לצאת מהשמיכה אחרי שכנועים ארוכים לעצמי שהיום יהיה יותר טוב, כי יותר גרוע כבר לא יכול להיות, ואיכשהו להתארגן ולצאת לבית הספר. לא סיפרתי שבעצם כל המבחנים האלה שכולם נלחצים מהם כל כך ומצפים ממני להלחץ באותה מידה, בכלל לא מזיזים לי (הציונים בהתאם, מה שגם לא כל כך מזיז לי). ושבזמן האחרון אני כל הזמן אוכלת שוקולד כי אני חושבת שאולי זה יהפוך את המצב ליותר טוב ואולי הטעם המתוק ימתן את הכאב (הוא לא). ושבעצם, אני כל כך מתגעגעת ללספר למישהו כל פרט קטן שעובר עליי במשך היום. אני מתגעגעת ללדבר עם איש קצת לא שפוי באוטובוס ולהגיד לעצמי "אחח.. את זה נספר לה". או לקרוא ספר מעניין ולהמליץ לה עליו בחפירה של חצי שעה. אבל הכי אני מתגעגעת לרצון שלה להקשיב. לעניין שהיא מצאה בי, על כל פרט קטן. עניין אותה שהתייבשה לי המסקרה והצחיקו אותה חיקויים של דודות שאת אף אחד אחר זה לא הצחיק.

נכון, הצלחתי לא ליצור איתה קשר כל החודשיים האלה ולא לדבר איתה בפאטיות מוחלטת. זאת המשימה היחידה שעמדתי בה. אבל חוץ מזה, אכזבתי את עצמי כהוגן אם מסתכלים אחורה כמו בשיעור הכימיה הזה. כל מה שהבטחתי לה ולעצמי שלא יקרה כן קרה, ואסור לי אפילו לספר לה על זה. כי זה לגמרי נגד כל ספרי החוקים, חוץ מזה שהיא לא אוהבת בכלל.

"אם זה יקרה שוב, את חושבת שתפגעי כל כך כמו בפעם הקודמת?" (נפרדנו פעמיים. פעמיים.) -"אני לא יכולה להבטיח שום דבר." -"אז אני מצטערת, אבל אני לא יכולה להסתכן שוב. אני לא רוצה לפגוע בך, תביני אותי" -"בעצם אני יכולה להבטיח. אני לא אפגע, אני מבטיחה."

תבגדי בי עם חתול. תחבלי בכל דבר טוב שיש לי או שהיה לי אי פעם. תזרקי אותי מכל המדרגות. אני מבטיחה שלא אפגע.

אני רק רוצה לטעום טיפ-טיפה ממך, רק עוד קצת. רק עוד קצת וזהו. בבקשה.

צלצול מעצבן נכנס לחלום. בסופו של דבר זה מעיר אותי. רק עוד שתי דקות, רק שתיים. אז רק חמש, נזדרז ונקצץ באיפור. עשר? כן, שווה את זה. מקסימום נוותר על הקפה. רבע שעה. תשכחי מהקפה.

השגרה משעממת אותי. היא מעייפת אותי, ואני מרגישה שאני לא מתקדמת לשום מקום כשהשגרה לא משתנה. אני מבזבזת את הזמן שלי. של החברים שלי, של ההורים שלי, של המורים שלי. כי למה הזמן הזה מגיע לי? מה עשיתי בכלל כדי לזכות בזמן הזה, כשאני מבזבזת אותו על שטויות כמו שיעורי לשון מייגעים, או פייסבוק? הזמן שלי יקר, ובמקום להינות אני מרגישה שאני מבזבזת אותו כל הזמן.

אבל גם כשאני נהנית, ההנאה נגמרת בכך שאני מבינה שזה עוד חלק רגיל ונורמלי מהחיים שלי שלא ייקח אותי לשום מקום בעצם.

אז מה הטעם בכלל להחזיק בזמן, אם הוא לא מנוצל עד המאה אחוזים שלו? ולמה גם כשאני נותנת את המאה אחוז שלי לזמן, זה עדיין מרגיש כאילו זה לא שווה את זה?

"כולם מתחפשים, כל הזמן. אל תשחקי אותה כאילו שאת לא יודעת."

"כן? למה את מתחפשת?"

"מה, אני? אני... אני מתחפשת למאושרת."

באמת משהו באושר שלה היה נראה לי משונה, לא אמיתי. איך לא ראיתי את זה? איך הייתי כזו עיוורת?

זה בהחלט לא מתאים לי, כל ההערצה הזאת למשהו לא אמיתי. קינאתי בה. רציתי להיות היא. רציתי להיות משוחררת וחופשייה כמוה. עכשיו היא הדבר האחרון שאני רוצה להיות, ממתי אני רוצה להיות כלואה בתוך שקר?

העצב הוא חלק מהאמת.

האמת היא חלק מהאושר.