אני שונאת את הפייסבוק. בחיי. זו פלטפורמה נוראית.
עם כל האספקטים החיוביים שיש בה ועם ההתקדמות
הטכנולוגית
שנותנת לנו את הפלטפורמה להחשף, ליצור ולשמור על
אינטרקציות חברתיות היא עושה נזק.
אין לי אנשים שם שאני לא בקשר אמיתי איתם, ורב הזמן
הפייסבוק הוא דרך קלה וזולה לשמור על קשר עם אנשים שאני ב
לאו הכי בקשר איתם, אז מצד שני- למה?
פייסבוק זו תחרות פופולריות- כן, בדיוק כמו בתיכון.
אנחנו ממציאים אישיות פייסבוקית רחוקה מהמציאות
(כן, היא תמיד רחוקה מהמציאות) של מי שהיינו רוצים להיות ונתלים
בה בכדי לגרום לעצמנו להרגיש טוב יותר, כאילו זה באמת אנחנו.
אז, למי היה את היום הכי טוב בעולם? מי מאוהב וזקוק
לפלטפורמה בכדי לאשר את זה? מי חייב לשתף אותנו ביום הכי מצחיק שהיה לו, כאילו
ש600 החברים שלו הם באמת חבריו? ברור שהם חברים! הם נותנים לייק!
שום דבר כבר מזמן לא אישי, אינטימי, כמעט ולא אמיתי.
כי אם אין תמונות מהמסיבה המשוגעת מאתמול – היא לא קרתה.
אם את לא אין ארליישנשיפ עם חבר שלך- זה לא באמת נחשב
אם אני לא אפרסם תמונות של כלבים חצי מתים כל יומיים ווחצי
ככה אז אין לי באמת משהו לעמוד מאחוריו, אבל אם כן- אז תראו איזו רגישה אני ושימו
לב איך אני שופטת אתכם ככה בצורה סמויה כי אני צמחונית הרי, אז אני אחזור
לסלט גבינה ובייצים המדהים שלי ונעלי עור שמצאתי בזול.
זה לא חשוב, האישיות הפייסבוקית שלי סופר מגניבה.
אנשים מתחתנים ומתגרשים בפייסבוק, אנשים שולחים הודעות אבל
בפייסבוק והתמיכה/פרגון שאנחנו מקבלים אמנם מרגישה אמיתית אבל היי, היא לא.
העניין העצוב הוא שאנחנו כבר לא זוכרים איך זה להיות בלי.
איך זה לעדכן מילולית את יקירינו ורק את יקירינו שבחרנו בעולם שלנו.
איך זה לראות תמונה בנייד/בארנק של הבן זוג שלנו ולחייך
כי היא מזכירה לנו את הרגע הזה מבלי ש20 איש עשו לה לייק שעה קודם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
