זה רק אני החולשות שלי והרגעים שרציתי לזכות

אני כבר שנתיים באותה כיתה, מגובשת כביכול! דגש על הכביכול..כולם עם אגו בשמיים. כי זו כיתת מגמה ויחד עם המגמה מגיע ניתוח להרמת אף מעל כולם. הספקתי למצוא שם לפחות עשר חברות ,שוב עם דגש על הלפחות.שכול אחת בשלב אחר הייתה חברה מאוד טובה . אבל איפה שהוא בין התקופות איבדתי אותן. לא אני התרחקתי ולא הן התרחקו. פשוט איבדנו את החוט הזה שקישר בנינו. אף פעם זה לא נראה לי מוזר. כי הקסם של שגרה זה להשתנות לבד בלי שאתה מרגיש שאתה שולט בה, מה שבדר"כ גורם להמון בעיות. כי אתה לא שולט בכלום. הדברים פשוט קורים. אז אני שנתיים בכיתה הזאת הכרתי אנשים מדהימים וכמה פחות והספקתי למצוא חבר להיות איתו ארבע חודשים ,להפרד ולחזור אחרי פחות משנה . למצוא חבר מאלה שאתה לא יודע אם הגעת אל המצב. למצוא קצת את הדעות שלי בתוך כול החדר סודות הזה שאני קוראת לו מוח, לפשל בכול מקצוע אפשרי ולהחזיר את הציונים להרגלם. להיות דודה. לריב לאבד ולקבל את כול המשפחה שלי בחזרה. וגם אם במבט שני זה לא כולכך הרבה. אחרי הכול לא מצאתי אנשים חדשים למצוא בהם חברים אמיתיים. איך אוהבים אנשים חדשים? אבל באמת? לא רק הto do list הרגילה עם החברות. אלה באמת חברות ששורדת תקופות ומעברים. בנתיים קצת עצוב וקצת שמח לי. אני נשארתי עם אותה חברה שבאתי איתה. ואיבדתי אחת שנהייתה תלויה במה שאחרים אומרים אלייה ושם לא יכולתי כבר לסבול את התלות הזאת.
אבל באמת,איך אוהבים באמת אנשים חדשים?