ככה זה

עברו להן שנתיים

שנתיים של פנטזיות, נשיקות, חלומות, חברים, והתאהבות אחת

אחת יחידה.

אז חשבתי אולי אוכל להביע את מה בתוכי על הכתב

אבל עצמת הרגשות שלי לא מאפשרת לי להבין אפילו בעצמי כמה שאני עצובה וכמהה לחזור לתקופה שהייתה.

המחשבה על פעם גורמת לי רצון עז להתמסטל, לשכוח מהכל, להשתכר עד אבדן חושים, לעשן ולאבד את הראש לתמיד..

אני כל כך אבודה וכלכך אובדת עצות בנוגע לאיך אוכל לשכוח מהכל ולהמשיך הלאה

כי עברה כבר שנה מאז המקרה ולא שכחתי אף נקודה בסיפור

לא שכחתי אף חיוך

אף מגע

אף נשיקה

אף משפט

ולא שכחתי אף שיר.

אני עדיין זוכרת את צלילי הגיטרה כשפרטת על מיתריה הענוגים, ושרת בקול חלוש שיר שכתבת לילה קודם בראש צלול נושם אוויר קר.

אני זוכרת איך תמיד הוקסמתי מהפשטות שלך ומאיך שהכל תמיד נופל לך ישר לידיים, איך הוקסמתי מהאהבה וההערצה של כולם אלייך, ועוד יותר איך הוקסמתי מהיחס החם שלך אליי

מה שלא נמשך הרבה, לא, שנה זה לא הרבה בכלל

ואני מסתכלת עלייך עכשיו ורואה איך שכחת, רואה איך אתה כבר לא זוכר את כל הדברים המיוחדים שעברנו ביחד, רואה איך המשכת הלאה בלי להסס ולא מפריע לך בכלל שאני פה, שאני עדיין קיימת.

כאילו עשית במוח שלך דליט על התיקייה שכתוב בה את שמי, ואני איננה יותר במחשבותייך.

כל שיר שניגנת לי פעם, ואני שומעת אותו ככה סתם, גורם לי להזיל דמעה ולחשוב עלייך

כל מקום שאני עוברת בו ומזכיר לי אותך, מעלה בי תחושה מעורבת של זיכרון מאושר ודקירה כואבת בלב שזה רק זכרון שלא יחזור יותר לעולם.

ואני תוהה לעצמי האם זה עובר מתישהו? האם עוד 20 שנה זה ייכאב גם.? סביר להניח שכל אחד שיקרא את זה ולאחר מכן יסתכל על הגיל שלי יצחק לי בפרצוף ויגיד שאני אשכח את זה עוד חצי שנה מקסימום.

אבל אני באמת לא יודעת.

אתה היית הדבר הכי מיוחד בחיים שלי, הזכרון הכי טוב שהיה לי עד עכשיו וסביר להניח שגם יהיה.

אני כל כך מוקסמת ממך, עדיין, ומצד שני כל כך לא מסוגלת להבין איך כבר לא אכפת לך, איך אתה לא זוכר, ואיך אתה לא עצוב.

כי הרי אמרת שזה היה משמעותי בשבילך.. ומיוחד.. ואני, אני פשוט לא מצליחה להבין.

פעם הייתה בראשי מחשבה שנהיה ביחד כשתהיה פנוי. ואני מצדי פספסתי את ההזדמנות שלי. הייתה לי הזדמנות, אני יכולה להשבע שהייתה לי. אני יודעת שהיה רגע שחשבת על זה ברצינות ולא לקחת אותי כמובן מאליו, ואני מצדי פספסתי את הרגע הזה והמשכתי להתעלם ולא לדבר על מה שקרה כמו ילדה קטנה ושטחית.

וכואב לי כי אני לא כזאת.

כואב לי כי אני כל כך מתגעגעת ואני לא מסוגלת להתמודד עם התחושות הנוראיות האלו של זכרון שיישאר בגדר זכרון, של געגוע בלתי פוסק שלא מניח לשניה, של שירים שחודרים לי לנשמה ולא יוצאים משם כבר שנתיים.

כל חוויה שהייתה לי בשנתיים האחרונות, במיוחד בשנה הראשונה, אתה היית איכשהוא מעורב בה.

לכן כל דבר מזכיר לי אותך, לטובה, וזה כל כך אירוני שבזכותך, בזכות העצב שהשארת בי אני עכשיו נמצאת עם החבר הנוכחי שאותו אני אוהבת מאוד, אבל האהבה שלי אליו כל כך שונה מהאהבה שלי אלייך.

אתה כל כך יותר טוב, יותר מיוחד, יותר מקסים, יותר דומה לי.

וכל מה שכתבתי פה זה לא עשירית ממה שאני מרגישה, אני פשוט ממש גרועה בלהביע את מחשבותיי על דף, וכמה וכמה על מסך מחשב.

אני מאחלת לעצמי בכל לבי שיפסיק לכאוב, שהשירים יפסיקו לצרום, ושייחלש הגעגוע.

אבל הכי הכי כואב לי, כשאני רואה אתכם ביחד, ויודעת שפספסתי.

שהיא קיבלה את הדבר הכי טוב שיכול להיות בעולם הזה והוא לא מגיע לה.

כי יכלת להיות שלי.

עכשיו כשאני חושבת על זה, מאז שלא השגתי אותך הדרדרתי. פעם הייתי טובה. הייתי אלופה. עכשיו אני בקושי שורדת. עכשיו אני נכשלת בהכל. אני לא יכולה בלי העזרה שלך.. אפילו משפט אחד יעזור רק כי זה אתה. אני כל כך אוהבת אותך...

ואני תמיד אוהב.

באהבה ענקית

זוהר.

שמאוהבת, מתגעגעת, משתוקקת, בוכה, ומנסה בכל כוחה להמשיך הלאה אבל לא מצליחה..