כשהייתי ילד קטן כל מה שרציתי זה להתגלח. הייתי
צופה באבא שלי מתגלח בהנאה וכל מה שרציתי זה להתגלח בעצמי. יכולתי לצפות בו שעות,
מורח משחת גילוח, עושה קצף עם המברשת ההיא ואח"כ מתגלח בסבלנות. היה לאבא שלי
עור מאוד עדין ושנים של גילוח יום יומי לא נתנו בו את אותותיהן. כל כך רציתי
להתגלח אבל כמו בחוקי מרפי, הזיפים שלי התחילו לצמוח בגיל יחסית מאוחר ועד לפני
כמה שבועות, הסתובבתי במשך 10-11 שנים עם זקן. לפני כמה שנים, כמחווה לאבא שלי
ולזמנים ההם, קניתי משחת גילוח ומברשת לקצף והתגלחתי כמו שהיו מתגלחים פעם. האמת
היא שזה היה סתם. לא נוח ופחות נעים ואיכותי מגילוח עם ג'ל. זה הזכיר לי את הפעם ההיא שבה אחרי שנים של
דיסקים, אחי ואני החלטנו לשמוע תקליט לפני השינה. שמנו את Beatles for
sale. האיכות הייתה ירודה
ואחרי רבע שעה אחד מאיתנו היה צריך לקום בשביל להחליף צד. זאת הייתה הפעם האחרונה
ששמעתי תקליט על פטיפון.
כשהייתי ילד קצת יותר גדול חלמתי להיות נהג
מונית. זה לא שהוקסמתי ממוניות אבל פשוט רציתי לנהוג כמה שיותר. ביליתי שעות
ארוכות ומהנות מהילדות שלי בנסיעות. מהטיולים בשבת בבוקר לכיוון היערות בדרך
לירושלים, כשאחי ואני מתקוטטים במושב האחורי וברקע שומעים את "על בטוח"
של רשת ג' ("על בטוח, מדי שבת בעשר, על בטוח, כדאי לשמור על קשר, על בטוח זו
התכנית שלכם....) ועבור בנסיעות הליליות יחד עם ההורים לאזור הפרדסים של רחובות/נס
ציונה ויפו העתיקה )"יצאנו לנשום קצת אוויר נקי").
עד היום אני אוהב נסיעות. בחיים שלי לא טסתי לאילת, אבל נסעתי עד אליה 15 פעמים.
כשאני בארה"ב אני רק מחפש להיכנס לאוטו של אחי ולנסוע עד לאן שהדרך לוקחת.
והכי אני אוהב, לנסוע בלילה כשמרחוק רואים את האורות הכתומים האלה של הכבישים הבינעירוניים
בארץ. בתור ילד רק רציתי לנהוג, אבל הוצאתי רישיון רק בגיל 18 ובסוף ויתרתי על
הקריירה במוניות לטובת קריירה רווחית הרבה פחות בשירות הציבורי.
כשהייתי נער חלמתי להיות כוכב רוק. כבר עברו
הרבה שנים מאז, כמעט עשרים, ועדיין אני חולם על זה. רוצה ויהיה. באיזשהו מקום תמים
וטפשי אני עדיין מאמין שזה עוד יקרה. אני לא ממש עושה משהו כדי שזה יקרה, אבל
להאמין אפשר חופשי. עמדתי שעות עם גיטרה ובלעדיה וניגנתי (לפעמים באוויר) לצלילי
הביטלס ואח"כ דיפּ פרפל ואח"כ לד זפלין ואח"כ גאנז אנד רוזס וכן
הלאה. מהגיטרה עברתי לתיפוף באוויר, ומשם עברתי למניירות של זמרים שהכרתי (מברוס
ספרינגסטין עד יובל בנאי מרוברט פלאנט עד כפיר בסון). משהו מכל זה, הרבה מכל זה
נשאר איתי עד היום. החלום של להיות כוכב רוק נשאר איתי אפילו כשהמושג הזה של כוכב
רוק התרוקן מתוכן. אבל עד שהחבר-הכי-הטוב-שלי לא בא והכריח אותי לעשות משהו עם
עצמנו, לא עשיתי כלום ובסוף ויתרתי על הקריירה ברוקנרול לטובת קריירה בטוחה הרבה
יותר בשירות הציבורי.
אחרי הצבא חלמתי להיות אבי מלר. לא אבי מלר
האיש אלא אבי מלר מערוץ הספורט שמתפרנס מלראות כדורגל אנגלי ולדבר על כדורגל
אנגלי. בימי התואר הראשון הבלתי נגמרים הנחתי שאין דרך טובה יותר להעביר את החיים
מלראות כדורגל ובמיוחד כדורגל אנגלי. אין דרך נעימה יותר להתפרנס מלדעת שרובי
פאולר הוא יליד אפריל 75' ושריי האוטון האגדי חושב שהמשחק של ליברפול היה נרפה כי
ההיעדרות של פטריק ברגר כפתה על רוי אוואנס לעלות בהרכב הגנתי (כפי שהוא צוטט
אתמול בסאן הלונדוני). כן, כן, החדווה של אבי מלר ורמת הידענות שלו לא השאירו בלבי
מקום לספק – האיש מתפרנס מהתחביב שלו וזוכה להעביר את חייו בהתמכרות לתחביב. והכי
טוב, יש מי שמשלם לו על זה ומי שמוכן לשבת שעות ולהקשיב לו. כשקאונטינג קרואוז שרו
על Mr. Jones ואדם דוריץ זעק I
wanna be Bob Dylan אני רציתי להיות
אבי מלר. עד היום אני רוצה להיות אבי מלר ואם מישהו היה מוכן לשלם לי על זה, הייתי
הולך ורואה כדורגל אנגלי לפרנסתי, אבל ויתרתי על היומרות להיות פובליציסט ספורט ובחרתי
בקריירה מעניינת קצת פחות בשלטון המקומי.
עכשיו אני רוצה להיות אבשלום קור. ד"ר
אבשלום קור. אשתי קנתה לי את הספר החדש שלו "יופי של עברית" ואחרי שני
עמודים של קריאה התמוגגתי לגלות שנחמקין זה בעצם הבן של נחמה וחנקין זה בעצם הבן
של חנה ושהשם "שפרינצה" האשכנזי הוא בעצם גלגול של "אספרנסה"
הספרדי. מה זה חשוב, תשאלו. לי זה חשוב. הייתי מאוד מופתע בפעם הראשונה שאשתי
הקליטה במג'יק (או שמא יש לומר "מז'יק") את פינתו הטלוויזיונית של
אבשלום קור ומהר מאוד התחלתי ממש לאהוב את זה. אני לא יודע אם ההערכה הרבה לאבשלום
קור נובעת מידענותו המופלגת בשפה העברית או שמא מידענותו המופלגת בתחום כלשהו
בכלל. מישהי פעם אמרה לי שהיא מקנאה בי על הידע הנרחב שיש לי בכל מה שקשור בביטלס.
והיא לא קינאה בידע עצמו אלא במסירות שלי לנושא וברצון הרב שיש לי ללמוד אותו.
ואני חושב שגם אני, ביחס לאבשלום קור רוצה את העברית המושלמת שלו ואת הידענות שלו
במקורותיה של העברית ובכלל, להיות האוטוריטה של הידע בתחום כלשהו.
כרגע אני בשירות הציבורי, בשלטון המקומי ואני
לא אבשלום קור או אבי מלר.
תנו לי קצת זמן, כבר אמרתי "רוצה ויהיה", הרי גם להתחיל להתגלח לקח לי
כמה שנים טובות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
