הבלוג של אילון

מ"מ ראה"ע, יאיר טאו, נפטר הלילה בשנתו בגיל 71.
דווקא היום הצלחתי שלא להיות בעבודה ולכן קיבלתי את הבשורה בארוחת בוקר מפנקת אליה הזמנתי את אשתי כדי לחגוג לה יום הולדת (היה אתמול, היינו בפארק הקופים עם גיסתי וחברה טובה, היה מעייף).
אני חושב שאחד מהנושאים שלוקים בקלישאתיות יתר זה המוות. אולי בגלל עצם הנוכחות הבולטת שלו בחיים של כל אחד מאיתנו. אולי כי בגילנו אתה כבר מכיר אנשים שמתו, קרובי משפחה ולפעמים חברים. אמנם ההלם טרי אבל בשעות שחלפו מאז שנודע לי, ועד עכשיו, שעה לפני שאני אמור לצאת לבית העלמין חולון-בת ים להלוויה, עוד לא הצלחתי לייצר מחשבה אחת לגבי מותו של יאיר שלא נגועה בקלישאתיות. וזה לא שאני שופט את המחשבות שלי בחומרה רבה כל כך אבל פשוט כל מחשבה על האיש ופועלו, על מותו ועל הדרך שבה מת, כמו לקוחה מטקסטים שקראתי מיליון פעם בעבר וסרטים שראיתי אלף פעם בעבר. והרי יאיר טאו היה עולם ומלואו. בעיני עצמו ובעיני כל מי שהיה קרוב אליו. וכמו כל אדם גם הוא איכלס סיפור חיים שלם שהיה מעניין לפרקים ויכול ללמד אותך הרבה לפרקים אחרים.
במובן מסוים אני שמח שיצא לי לעבוד איתו ולהכיר אותו. אני שמח שבחודשים האחרונים לחייו יצא לי לדבר איתו לא מעט. על העבודה ועל העירייה, אבל כמו תמיד בשיחות מהסוג הזה, עליי ועליו ועל החיים. הוא "גילה" אותי רק אחרי שהתמנה לתפקדי באופן רשמי. המנהלת הקודמת שלי הייתה חברה טובה שלו ולאט לאט, עם כל ביקור שלו במשרד שלנו יצא לנו לדבר. ביום ההולדת האחרון של ראש העיר הוא שמע אותי מנגן ולא יכל להסתיר את התלהבותו. התלהבות של איש שעשה כל כך הרבה דברים אבל עדיין מביע פליאה וגם כבוד למי שיודע לעשות דברים שהוא לא עושה.