הבלוג של אילון

כבר הרבה הרבה זמן שלא יצא לכתוב בבלוג שלי ולמרות שמדי פעם אני מעיין בו, אני כמעט ולא כותב.

לפעמים אני מרגיש שאני זקוק לאיזה state of mind מיוחד כדי לשבת ולכתוב ואיכשהו בכל פעם שאני קורא דברים שכתבתי בעבר אני מבין שאין לזה שום קשר ל state of mind. צריך רק זמן.

זמן זה עסק רציני. כולם אומרים לך שברגע שאתה מתחתן יש לך פחות זמן פנוי וברגע שאתה הופך להורה יש לך עוד פחות זמן ולמרות שזה נכון, אני לא בטוח שזמן זו הבעיה העיקרית. יש משהו מעייף בהורות. אני מודה. אני אמנם נהנה רוב הזמן, אבל זה מתיש. לא פשוט. אני מוצא את עצמי בערבים בעיקר סחוט. רואה כל מיני תכניות מבלי להיקשר וקורא כל מיני ספרים ומתקדם בהם לאט.

אבל לא באתי לדבר על זמן ולא על הורות. 

היום השיר שלי קצת עצוב. לפני שמונה שנים כתבתי על 29.2 פוסט שלם שבו ניסיתי להיזכר מה עשיתי בכל אחד מהעשרים ותשע בפברוארים הקודמים שיצא לי לחוות. כמובן שלא זכרתי כלום, אבל זה לא מנע ממני לכתוב. איכשהו היום היה 29.2 מבאס. היום פוטרתי מהלהקה שאיתה עבדתי בשנה האחרונה. ומה שהכי מבאס בכל העניין הזה הוא שזה לא על רקע של אי יכולת אלא דווקא על הרקע האנושי. דווקא על מידת ההתאמה בשאיפות שלי ושלהם או ביכולות המשותפות שלנו לעבוד ביחד. אני לא יודע מה בעצם אני מעדיף, האם אני מעדיף שיגידו שאני לא זמר מספיק טוב או שיגידו שאני לא פרטנר מספיק נוח וזורם. הבחירה לא כל כך פשוטה. האם לפגוע בכישרון שאני חושב שיש לי או ביכולת שלי להיות איש מקסים ונוח. בחירה קשה. לא משמעותית עכשיו, אבל קשה.

אני לפעמים חושב לעצמי שאפילו בימים המבאסים ביותר בעבודה, אסור לבן אדם במצבי לחשוב שהיה לו יום מבאס. כי יש לי משפחה וילדה קטנה ומתוקה שפתחה לי מקומות ברגש שלא תמיד ידעתי שהם קיימים. איך אתה יכול להיות מבואס או למה לך ?

אני יודע שמדובר במחשבה מעט פשטנית. מחשבה שמגמדת את האני שלי לטובת ההורה שבי או לטובת הבעל שבי או לטובת האחריות שנוספה לחיי. אבל איכשהו היום, כשבאמת היה לי מבאס לאללה, ומצאתי את עצמי משחק עם הילדה שלי בערכת הפיקניק שטלי קנתה לה, חשבתי על זה שהילדה שלי תלויה בי. שאם אני אשב ואחמיץ פנים ואתן לבאסה לאכול אותי, הילדה שלי לא תבין מה קורה ותתחיל לדאוג ולבכות. בגיל שנה ושלושה חודשים אין לה עדיין דרכים אחרות להשתתף בבאסה שלי. 

אז לטובת הגוזלית שלי ניסיתי להתרומם. שיחקנו בפיקניק ובקוביות. עשיתי לה אמבטיה וקראתי לה סיפור ולאורך כל הזמן שהיינו יחד ניסיתי לשכוח שאני מבואס. רשמתי לעצמי בראש לזכור להתבאס אחר כך, אבל תיכף אשתי חוזרת מהעבודה והיה לה יום מאוד ארוך ומתיש. אני משוכנע שעדיף לה למצוא אותי אוהב ונוח מאשר זעוף ואנטיפתי. הבעיה היחידה בסידור הזה היא שאני עייף. מאוד עייף. ואם לא התבאסתי קודם, ואני לא אתבאס עוד מעט כשאשתי תחזור, אני אאלץ לדחות את זה למאוחר יותר וזה עלול לפגום לי בשינה.

ואז אני באמת אתבאס !