כשהייתי ילד, המחשבות הכי מעניינות היו באות אליי בדיוק בזמן שבו לא יכולתי ממש להתעמק בהן. נניח באמצע שיעור או באמצע משחק כדורגל.
אחר כך, כשהגעתי לתיכון, הבדיחות הכי טובות שיכולתי לספר לשירי תמיד הגיעו בלילה לפני השינה. בפרק הזמן הזה שבו אתה מספיק עייף ורדום כדי לא לקום ולכתוב אבל מספיק ערני כדי לזכור למחרת ששכחת בדיחה ממש טובה שיכולת לספר.
אחר כך כשלמדתי לנגן, הלחנים הכי טובים היו באים בדיוק כשאין גיטרה בסביבה או אפילו אורגנית. העולם עדיין לא שמע את הגירסה שלי לעמותה לחקר התמותה פשוט מפני שברגע שכתבתי אותו אצלי בראש, לא הייתה לידי גיטרה.
אחר כך כשהגעתי לצבא כל הרעיונות הכי טובים לסיפורים קצרים מצאו אותי לא מוכן. באמצע השמירה או בשירותים. בשירותים של השלישות בקושי היה נייר ועל המעט שהיה היה קשה לכתוב סיפורים. היה גם קשה להשתמש בו לצורך המקורי אבל נעזוב את זה. הסיבה היחידה שבגללה עדיין לא פרסמתי את תשובת המחץ שלי לגעגועיי לקיסינג'ר קשורה להיצע הנייר בשירותים של השלישות.
כיום, נאומי המוטיבציה הכי טובים שאני נותן לעצמי תמיד באים ברגע הלא מתאים. מאוחר בלילה כשאני עייף או כשאני באמצע משהו אחר. שוטף כלים, נניח. בזמן שאני שוטף כלים אני ממש אנתוני רובינס. אני לא יודע מה שמים בפיירי אבל הסבון הזה ממש נותן לי כוח לעודד את עצמי ולכוון את עצמי. אני מרגיש כמו גיבור. מבחינתי, שטיפת הלכים היא רק הקדמה לשעה שבה אני מסדר את כל מה שלא בסדר. השעה שבה אני מנקה את האמבטיה, השעה שבה אני מברר מה עם הכסף שחייבים לי, השעה שבה אני מתנקה נפשית מכל מה שמציק לי, השעה שבה אני מסדר את המסמכים שמפוזרים בכמה ארונות ברחבי העיר חולון, השעה שבה אני מתיישב עם הגיטרה וכותב את עטור מצחך שלי, השעה שבה אני יוצא להליכה ומתחיל את הדיאטה שמחכה לי כבר כמה חודשים, השעה שבה אני מתקשר לכל מי שלא יצא לי לדבר איתו בשנה האחרונה (העולם כולו מינוס אשתי, אמא שלי ואחי), השעה שבה אני מסדר את הקניות בארונות והשעה שבה אני עומד ומסתכל על הגוזלית שלי בזמן שהיא ישנה.
אין ספק אני ממש סופרמן רק שכרגע אני בגירסת קלרק קנט, עומד ושוטף כלים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
