הבלוג של אילון

לפני עשר או עשרים שנים הייתה איזה תכנית מיוחדת במסגרתה, במשך 24 שעות, סייר ירון לונדון בין מסעדות שונות באזור ת"א. מכרם התימנים לפנות בוקר (חומוס-פול-ביצה) לחנות בייגלס, למרגרט תייר וכד'. כמו תמיד אצל לונדון, מעבר לאוכל הטוב, הייתה כאן איזושהי אמירה. כנראה שפספסתי אותה. הייתי מרותק למסך ובעיקר רעב. אחת התחנות הייתה אצל שאול אברון. בשביל אברון, ירון לונדון היה מוכן להתעכב והם ישבו על מרפסת שמשקיפה לים, בין ערביים, כשברקע יפו והים התיכון. הם שתו יין אדום ואכלו רוסטביף או בקר או משהו שנראה נוטף וטעים וכמעט שיכולתי להריח מבעד למסך הטלוויזיה את הריח המענג הזה. הייתי רעב לא מעט פעמים בחיי, לפי גודל הכרס, כנראה שלא מספיק. בכל מקרה, נדמה לי שכמעט אף פעם לא הייתי רעב כמו באותו רגע. שאול אברון הצטייר בעיניי כנהנתן, אבל לא במובן הרע של המילה.  הוא נראה כמו אחד שיסיים את ימיו מוקדם מדי, אבל שבע ומרוצה. אני מניח (ומקווה לטובתו) שכך אכן קרה.

מילה למי שעוד נשאר מבין הקוראים: אני מבטיח להיזכר בבלוג הזה יותר ולא לחכות לזה שמישהו ימות כדי לכתוב