כל כך הרבה אנשים הצליחו למות בזמן האחרון מבלי שהצלחתי להשחיל מילה.
הייתי חולה, שכבתי בבית ולמשך 6-8 שעות ממש ריחמתי על עצמי. אחר כך החום קצת ירד
ואשתי חזרה הביתה והיא ריחמה על עצמי ובסופו של דבר התאוששתי.
שמוליק קראוס הלך לעולמו ופתח דיון מעניין ביותר על זכויותיו כמלחין וכמחולל הרוק/פופ
בישראל לעומת אישיותו הבעייתית לאורך השנים. כשאריאל זילבר ימות (אני חלילה לא
מאחל לו, אבל גם זה יקרה ביום אחד) יפתח הדיון הזה שוב ואז נוכל להשליך לדיון את
האבל שהיה על מותו של זוהר ארגוב (שישב בכלא מספר פעמים ולא רק על עבירות סמים)
ואת הרגשות המעורבים כלפי דודו טופז (זה פשוט סיפור מטורף ואלמלא היה כל כך טעון
כבר מזמן הוא היה צריך להפוך לסרט).
כל אחד מהם הוא מקרה שונה, ובכל זאת אי אפשר להתחמק מהדמיון שבין הזכויות הרבות
שבאות בסתירה לתדמית הציבורית. אני מודה אגב, שהמקרה של זילבר הוא הפשוט מכולם.
"תן לי כוח" לא הופך להיות שיר פחות טוב בגלל שהיוצר שלו הלך קצת ימינה
וחצה את גבולות הטעם הטוב.
לא יעזור. Matthew and son נשאר שיר טוב גם אם הכסף מהתמלוגים שלו הולך לחמאס או לאל קעאידה
או סתם למסעדות לונדוניות של ערבים.
אז שמוליק קראוס סיים חיים של מחלות נפשיות, אלימות וגם המון מוזיקה. יהי זכרו
ובעיקר זכר יצירתו איתנו לנצח.
בזמן שהייתי חולה, בעיקר בשעות בהן לא יכולתי לשנע את עצמי מהספה
בסלון, ראיתי את כל מה שהיה ב – VOD. אחת מהתכניות הותיקות שיש לי בהוט מג'יק היא "סרט שחור
לבן". סדרה בת 3 חלקים שערך רון חכלילי (בד"כ יוצר מזרחי זועם) על סרטי
הבורקס בישראל.
אני לא חייב להסכים עם האג'נדה של חכלילי כדי ליהנות מהסדרה. למעשה, אני גם לא בטוח
שאני לגמרי מבין את האג'נדה של חכלילי, אבל אני נהנה מכל שנייה.
אני פריק של היסטוריה של הקולנוע, בעיקר קולנוע ישראלי, סיכמתי כבר עם עצמי
שבגלגול הבא אני הולך ללמוד קולנוע בתואר ראשון ולמרות שמדובר בפעם הרביעית או
החמישית שאני רואה את הסדרה, היא לא איבדה מקסמה. יואל זילברג, אחד המרואיינים בסדרה
ביים לא מעט סרטים שהביאו די הרבה צופים לבתי הקולנוע בארץ. רק על זה מגיע לו רספקט.
רק על זה שבשנות השישים והשבעים הוא גרם להרבה אנשים להגיע לקולנוע ולקבל שעה וחצי
של הנאה, הוא ראוי למנוחת עולמים ולכבוד גדול. ביום שנשכיל להבין את זה, זאביק
רווח יקבל את פרס ישראל.
אבירי הטעם הטוב יוכלו לעמוד מנגד ולעקם את האף ואני משוכנע שהשטנה ממש תיזל מתוך
דפי "גלריה" והדה בושס תתהפך בקברה. אגב, מבחינתי פרס ישראל איבד את תו
התקן ביום שבו הוא הוענק לעסקן הספורט, עו"ד שמעון מזרחי.
בכל מקרה, בזמן שאני יושב ורואה אותו מדבר על קוני למל מסתבר שיואל זילברג החזיר
את נשמתו לבורא. יהי זכרו ויצירותיו ברוכים.
ואז גיליתי שג'רי באס מת בגיל 80. ג'רי באס קנה לפני 34 שנים את הלוס
אנג'לס לייקרס ומיתג אותה למה שהיא היום. קבוצת הכדורסל הכי דומיננטית בארבעים
השנים האחרונות. אני נורא נורא רוצה להאמין שבמדינות מתוקנות (לא ישראל) אהבת
הלייקרס לא נחשבת לדבר כל כך בזוי. באמת. מי שניזון מהעיתונות פה בארץ מקבל
קיתונות של שנאה ללייקרס על בסיס קבוע. אני לא בדיוק מבין איך אפשר לשנוא קבוצה
שבה עשה שחקן כמו מג'יק ג'ונסון את כל שנותיו, אבל בוא נגיד שזה לא הדבר היחידי שאני
לא מבין בהתנהלות עיתונות הספורט בארץ. ארצנו הקטנטונת מלאה באוהדי הניו יורק
ניקס, קבוצה שיכולתי לסמפט אלמלא הייתה קבוצה כושלת שהסיקור שלה בעיתונות הספורט
הישראלית עומד ביחס ישיר לרצף כשלונותיה. כשאני הייתי ילד, ה-NBA הייתה הקרב בין לארי בירד למג'יק ג'ונסון. אני
הייתי בצד של מג'יק. לפני כמה זמן, כשניסיתי לחשוב על ספורטאי אותו אני יכול לכנות
כגיבור ילדותי (כפי ששאנן סטריט מכנה את מלמיליאן באחד השירים של הדג נחש) אחד
השמות שעלה לי בראש היה מג'יק ג'ונסון. אז זה או מג'יק או ישראל אלימלך או משה
סיני. המון רספקט לאלימלך יש לי, סיני גם שימח אותי לא מעט, אבל איכשהו מג'יק מעט
יותר מוכר אז אני אלך איתו. מג'יק ג'ונסון הנהיג את השואוטיים של הלייקרס. מהלכי
הכדורסל היפים ביותר שנראו עד אז ואפילו מאז. ואני לא מדבר אתכם על העולם של היום
שבו בכל רגע נתון אתה יכול לראות כל הטבעה וכל משחק וכל מסיבת עיתונאים. פעם,
היינו מקבלים משחקים אחת לכמה זמן, באמצע הלילה וזה באמת באמת היה "כדורסל
מעולם אחר". ועל השמחה הגדולה הזו היה אחראי מג'יק ג'ונסון.
ג'רי באס היה זה שבחר אותו בדראפט וצירף אותו לקארים עבדול ג'באר.
זה היה ציוות מדהים – הענק המופנם והזעוף והילד הנמרץ והנלהב. אחר כך הגיעו עוד
פיסות בפאזל שיצר את קבוצת הכדורסל המלהיבה בכל הזמנים, ואז, בחולון של שנות
השמונים, לפני שגדודי הטעם הטוב קבעו שזה ממש לא לעניין לאהוב את הלייקרס, זה היה
הדבר הכי מרגש שיש.
אז גם ג'רי באס נפטר. יהי זכרו ויצירתו נצורים עימנו לעד.
הספדתי כבר שלושה וזה מביא אותי לסיבה לשמה התכנסתי. טוני שרידן. טוני
מי ???
באתרי האינטרנט כתבו שהזמר הראשון של הביטלס, טוני שרידן נפטר בגיל 72. שרידן לא
היה הזמר הראשון של הביטלס. אלה תמיד היו לנון או מקרטני. יש סיכוי ששרידן ניגן רק
יום אחד בחייו באולפן עם הביטלס. אבל, ההקלטות שבוצעו באותו יום, הספיקו כדי לחקוק
את שמו של שרידן לנצח בדפי ההיסטוריה של הביטלס. למעשה, עד היום לא ברור באילו מן
ההקלטות ניגן שרידן יחד עם הביטלס באמת. מה שבטוח הוא שבשנת 61' הקליט טוני שרידן
כמה שירים עם הביטלס. אחד מהם, My Bonnie הצליח לעורר עניין מסוים וכעבור זמן, ניגש בחור
צעיר לבראיין אפשטיין ושאל אותו אם יש לו את התקליט הזה. כל השאר היסטוריה... (twist and shout, ביטלמאניה, אד סאליבן, שיי סטאדיום, סרג'נט פפר, יוקו, פול מת, let it be כותרות סיום).
שרידן עצמו היה בלאגניסט לא קטן שנהג לאחר באופן קבוע ולהגיע בלי הגיטרה וכו'.
ההקלטות שהוא עשה עם הביטלס כנראה סיפקו לו עיסוק ופרנסה למשך שנים ואני מניח שהוא
בילה את חמישים שנות חייו האחרונות בלספר סיפורים על הביטלס. האמת, My Bonnie נשמע בהחלט איכותי
וסוער בסטנדרטים של תחילת הדרך של הלהקה. שני השירים שהביטלס הקליטו בלי שרידן
נשמעים אפילו יותר טוב. אבל זה לא הסיפור האמיתי. הסיפור הוא שהשבוע הלך לעולמו
עוד אחד מהאנשים שכל מעריץ ביטלס יודע לספר לך עליהם. אחד מהאנשים שנגעו, גם אם
לדקה קצרה, בזוהר של הלהקה המדהימה הזו. אחד מהאנשים שבילו את כל שארית חייהם
בלספר את התהילה של ארבעת המופלאים. אני מניח שלא מעט תסכול נלווה לעניין הזה ובכל
זאת, מתוסכל ככל שיהיה, שרידן הצליח לסחוב את זה עד גיל 72. לאט לאט הולכים מהעולם
הזה אנשים שהיו סביב הלהקה. חשבתי לפני כמה זמן מה יקרה ביום שמקרטני ימות. מה זה
בעצם יעשה לי. מה תעשה לי הפרידה מהאדם שמלווה אותי מאז שאני מסוגל לזכור את עצמי
או לפחות קצת אחר כך. לא הגעתי למסקנות חותכות. פול עדיין כאן. גם אני.
אז טוני שרידן נפטר. יהי זכרו וזכר הדקות שלו עם הביטלס חקוקים לנצח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
