הבלוג של אילון

אחד מהדברים שאני הכי מתגעגע אליהם בימיי כרווק-נטול-דאגות-ועובד משמרות הוא הצלילה המענגת אל תוך השעות הקטנות של הלילה.

כמה נעים היה לרבוץ מול הטלוויזיה, לזפזפ ללא מטרה, לעשן ברצף, לשתות פפסי מקס ולא לחשוב על המחר. או כן לחשוב על המחר אבל במובן של "יש לי משמרת ערב ולכן אני יכול לישון לפחות עד 11:00". חשוב לי להבהיר שאני לא מתגעגע לימיי כרווק או לעבודת משמרות, זה שהפסקתי לעשן זה ללא ספק אחד הדברים הכי חשובים שעשיתי בחיי, פפסי מקס אני עדיין שותה מדי פעם בפעם ואפילו לרבוץ מול הטלוויזיה יוצא לי. אלא שהרביצות של היום מלוות בענן אשמה קטן "כן, אתה יכול לראות את הדרבי, אבל מי ישטוף את הבקבוקים של הילדה ???". מדי פעם "הבקבוקים של הילדה" זה בעצם "יעשה כלים" או "יוציא כביסה וישים במייבש" או כל דבר אחר שקשור לאחזקת הבית. וכל לילה שבו אני הולך לישון אחרי 0:00 הוא בעצם מבוא ליום שבו אני אהיה עייף מאוד או נרגן או שניהם. אז אני קצת מתגעגע. לא הרבה ולא תמיד, אבל מדי פעם יוצא לי לחשוב שבא לי לילה שכזה. לילה שבו אני נשאר ער ורואה סופרבול או מרתון של "פשע מן העבר" או כל דבר מהנה ומענג אבל חסר תועלת שכזה.

בשבועיים האחרונים אני קורא את "נאמנות כחולה" של דייויד באלדאצ'י. לא ספר איכותי במיוחד אבל עוד אחד ממותחני באלדאצ'י שכיף לקרוא וזורמים מהר. אלא שהזרימה הזו נגדעת בים המחויבויות שמסביבה. תמיד יש מה לעשות ואיפה להיות. ואם אין, אז המוח כבר לא מרוכז מספיק, אפילו בשביל ספר קליל של באלדאצ'י. אתמול בלילה, נכנסנו למיטה בסביבות 23:00 אחרי עוד יום של אלף ואחת משימות והתרוצצות אחרי הקטנטונת ואני התחלתי לקרוא. אני רחוק כמה עשרות עמודים מסוף הספר. ספר שאני קורא כבר שבועיים ומת לסיים. עשרות עמודים מסוף הספר, בכל מה שקשור לספרי מתח מהסוג הזה, זה בדיוק השלב שבו אתה מסיים את הספר בקריאה רצופה. השלב שבו הסקרנות גוברת על כל שיקול אחר. אלה שהיום, הסוף של הספר, הכמה-עמודים האלה לפני שהעלילה ממש מתחילה לגעוש, זה השלב שבו אני מתחיל לחשוב על הסדר יום של מחר. על המשימות בעבודה ועל זה שאחרי העבודה אני עם הקטנטונת ושאחרי שנשכיב אותה לישון, יש עוד כמה וכמה וכמה וכמה דברים לעשות. וכשאני חושב על כל זה, אני מוותר. אני מניח את הספר לצד המיטה ויודע שהוא לא יכעס עליי. כמי שמלווה אותי כבר שבועיים הוא מודע לסדר יום שלי.

אז אני לא מתגעגע לעבר. לא במאה אחוז מהזמן. אבל לפעמים, כשאני קורא את הבלוג הזה לאחור, בשנים שבהן ממש היה לי זמן לכתוב, אני קצת מקנא בו. בבחור הוא שכתב את הבלוג הזה במשך כל כך הרבה שנים ומצא את הזמן להעיר כמעט על כל דבר שעבר לו בראש. אני מניח שאפילו הוא לא האמין שיום יבוא והוא יוטרד מכמות הסימילאק בבקבוק של הלילה (האם לתת 180 מ"ל + כפית דייסה או שמא לתת 300 מ"ל נקי ?) או מהרעשים המוזרים שמשמיעה המכונת כביסה (רעשים שהמשמעות שלהם היא שצריך להתארגן על מכונה חדשה וחשבון בנק חדש....)

יאללה, יש גוזלית להאכיל....