למה אני ממשיכה להתגעגע לכל האין?

תמיד הוא שם - הכאב החמצמץ, רודף אותי ברגעים בודדים, ובחלומות רודפים,

כמו צעדים רק בזיגזגים,

האם נועדתי להרגיש כך תמיד?

להחביא בעצמי מעצמי, ואז לתהות למה,

האם זה תמיד יהיה כך?

בדידות חמוצה ברגעים של שפל רוח,

חרדה קיומית ותחושה של עד אין קץ,

האם זה תמיד יהיה כך?

תחושת בינוניות ושוב געגוע שחורך את הגרון,

האם זה אמיתי בכלל? זה רק זכרונות רחוקים, מטושטשים, שעולים מהאוב שוב ושוב ושוב,

רודף רדוף נרדף,

תמיד מסקרן אותי האם הצללים שרודפים אותי בחלומות, האם גם להם יש חלומות רדופים צבועים על ידי?

האם גם אני יצרתי צל, אור, או זיכרון נשכח שעולה על גדותיו?

האם זו רק אני או שיש משהו מאוזן ביקום הנטוי הזה?

מלא באלכסון, או במשהו אחר?

האם יש בכלל טעם לתהות? או לטעות?

האם יש בכלל טעם?

לפעמים אני תוהה אם אני מהדהדת גם, או שזה רק אתם לי,

שממשיכים להדהד לי במסדרונות הלב,

כמו נדנוד נושב, כמו נדנוד לב.