אתה אומר שאני לא לבד, שנעבוד על זה ביחד,

אז למה זה מרגיש כאילו נמסות לי הרגליים?

זה אני נגד העולם כי איך אני יכולה להאמין במתוק כשכל מה שאני רואה זה חמוץ, ופגום ורק בא לי לברוח רחוק רחוק ממך.

וחשבתי שזה יהיה יותר, חשבתי שתהיה יותר.

אבל בראש שלי הכל כבר נופל לי מתחת לבהונות.

אנחנו נמדדים על ידי היכולת שלנו לספק מעשים, להפוך חלומות למציאויות.

אני מודדת את עצמי על פי היכולת לא לפזול לעבר הדשא הירוק יותר של אנשים שהיו באותו קו התחלה כמוני,

רק שהגיעו מהר יותר לקו הסיום המיוחל.

אני סופרת צעדי זיגזג אלכסוניים, זה מרגיש קרוב רחוק, קפוא על שמריו.

תני לתסכול להמתח כמו חוטי רוק, תמיד רצית לדעת לדחות סיפוקים גם ככה.

זה לא דחיית סיפוקים ,זו דחיית אומץ.

זה מסובך יותר עכשיו, אני לא בטוחה שאני יכולה ללכת בלעדיו.

את קשרת עצמך בעצמו, את סיבכת את חבלי הלב שלך סביבו,

את בחרת. את בחרת וציפית למה? לפירוק הידוע מראש שיספק זרז לכרטיס תזוזה שלך מכאן.

אבל זה לא קרה, את גילית שאת יכולה להיות שונה קצת, שאת יכולה ללמוד להאמין שוב,

שאת יכולה להשתנות,

את יודעת שאת יכולה לקבל הכל, כל מה שרצית,

וזה מרעיד, מרטיט- מפחד.

אולי אני מחפשת את הבדידות, את הקור,

אולי בגלל זה אני נכנסת כל כך בקלות לתפקיד הפאסיב אגרסיב הזה,

זה המוכר, ואכשהו אני נוטה לקחת אדם אחד להשעין עליו את כל כולי,

ולצפות שהתקתוק שלו יעשה קשור אלי.

שהוא ישען עלי בחזרה, ויאמין בי.

אפילו כשאני מחפשת בורות ליפול לתוכם.