הרגל זזה לפי קצב הנגינה,

זו שוב העצבות הכחולה שמתגלה בחיוך,

בין הרצוי למצוי יש את הזמן שאף פעם לא מספיק,

בין לב ללב,

קל יותר לחפש חברבורות כהות,

קל יותר לגרד עקיצות מציקות,

אני לא מחפשת את הקל,

אבל היד תמיד היה קלה מידי בחיטוט העצמי,

אף פעם לא שאלתי אותך ,

בין חיפוש מילה ומחשבה,

יש געגועים לעבר ועתיד, רק לא להווה שניצב בודד.

זה בוער ,

כמה שניות של מנוחה ואז שוב,

חוסר סיפוק בסיפוק מתמשך,

לכל מתרגלים לא?

היסודות פשוט קצת רעועים, כמה תיקונים ואז תיהי כמו חדשה,

אז למה זה עדיין מרגיש,

כמו ריק,

אם אלך מספיק קדימה ואחורה אולי אגיע בזמן להרגע,

זה עדיין פגום, מחוספסת בקצוות,

משוננת בבפנים,

זה מאיר משהו, שם באופק אופקים,

אולי אתה תדע מהו? או אתה,

הכל מחולק יפה ביני לבינך,

הקלפים כבר מונחים, פרוסי איברים, חשופים לכל,

היו חוקים פעם פעם,

ואולי להם היה סוף.

הכמיהה לחלום בצבע שוב,

במקום להעלם מתחת לסיוטי דם

25.3.14