זו בדרך כלל אני, שרואה הכל בצורה ברורה,

זו בדרך כלל אני, עם אמונת הברזל ותשוקת הלב,

זו אני שתתן השראה, שתתעקש, שתגרום לכם להאמין,

התפקיד נדמה לי כמאוס ולעוס.

וזה לא שאני לא רואה, או מאמינה, או רוצה בכל ליבי,

אני פשוט חוששת שחלק מההבנה של- אני לא צריכה לגרד אותו עם שפכטל מהריצפה, חדרה דרך הגולגלת העקשנית שלי.

ככל שהזמן עובר, אני רק מבינה שבמקום להדהד בו כגעגוע נוקב, הוא רק מתרגל,

אני לא רציתי, כי אני יודעת להרגיש בטרם עת את החרטות מתגלגלות ביחד עם עיניים כבדות עפעפיים ושינה מתוקה שבקושי באה.

אבל זו לא רק החלטה שלי, זו מעולם לא הייתה.

ולכן אמשיך לעבוד לקראת דרכים להציל את עצמי מעצמי, ולבנות את עצמי רחוק קדימה.