בתוך שקר על שקר יש קצת אמת.

את נידמת כלא כל כך פראנואידית כשכל הסיוטים הכי גדולים שלך מתגשמים בצורה הרבה יותר גרועה.

זו האמת? או זו?

אני רוצה להאמין בחצאי שקרים שלך, תמיד רציתי,

אבל נדמה שהגיע הזמן שאפסיק לשחק ואשאיר אותך להתמודד עם ההפסד.

זה הלב שלי שמונח כאן,

אתה החלטת שדיי, אז דיי,

אתה מתמהמה,

רציתי אתמול דרך יציאה נקייה, אבל נדמה שאין דבר שכזה,

זה תמיד מלכלך,

ואני שומעת את הדי השקרים הנצחיים שלך, אתה מאמין בהם בכלל?

אני צריכה ללכת,

צריכה להציל את עצמי,

אבל מעדיפה להציל גם אותך.

אתה תמיד בוחר באופציות הכי גרועות, והלוואי שתפסיק כבר.

אבל האופציה ההגיונית יותר היא פשוט לא להיות שם כשתיפול.

זה חותך בדיוק במקום הנכון,

בדיוק בבלוטת העצבים,

ברגעים שכאלה מתאדות לי המילים,

כי הכל הופך לכואב,

הקיום, והיקום,

ואתה הבן אדם האחרון שיכול לעזור,

למעשה הלוואי שיכולת להתאדות גם,

כמו כל השקרים שלך.

החוזק שלי תלוי בחולשות שלי,

והנפילות נדמות ארוכות יותר,

זה תמיד קל להבין טעויות בדיעבד.

זה לא הוגן אני חושבת,

אבל לוחשת לעצמי גינויים,

טעיתי. טעיתי לאורך כל הדרך.

וכנראה שמגיע לי סוף מר.