האם זה תמיד יהיה ככה?

2 צעדים קדימה, 6 אחורה?

האם תמיד ארגיש משוגעת וקנאית?

למה אני לא יכולה לשחרר?

בשביל לשרוד את זה, אצטרך להיות בן אדם גדול יותר,

בשביל לחיות אחרי זה, אצטרך להיות מישהי קצת שונה,

בעיקר אצטרך ללמוד להשען על עצמי מעצמי, ולצמוח.

אני לומדת כמה חנקתי אותך ואפילו לא שמתי לב,

נתת לי יותר מידי חופש פעולה, 

התחשבת מידי, ואהבת מידי,

וטעיתי, 

לא הערכתי מספיק, ראיתי צר מידי,

ועכשיו זה עבר אליך,

ואני לא בטוחה איך לסדר את זה,

אבל נדמה,

שתמיד סידרת אחריך, פשוט לקח לך הרבה יותר זמן.

אני מאמינה כי אני מאמינה, כי לפעמים להאמין ולקוות ולאהוב זה כל מה שיש.

וכי אני יודעת שאתה אוהב אותי גם.

וכל השאר פשוט לא משנה, כי המאמינים יאמינו, והספקנים יפקפקו,

ואני אשאר ואחכה לך, כמו שחיכית אז בשבילי,

ואאמין שאתה לא אני, ושאתה חזק יותר מהפחדים שלך.