אני בפאניקה. אני לחוצה כל הזמן ואני לא מצליחה להשתחרר מזה. היו לי עכשיו כמה ימים של חופש\ בגלל החג והכל, ומשום מה זה מרגיש כאילו בכלל לא נחתי ולא עשיתי שום דבר מיוחד. אפילו ארוחת חג לא הייתה לנו. לא הרגשתי את הפאוזה הזו שכולם מרגישים בחגים. ומצד שני גם לא עבדתי מיום שבת ועד אתמול, ואיכשהו הימים שלי היום מאוד מאוד עמוסים.  

אתמול התחלתי לבכות מרוב פאניקה. הרגשתי רע, כאילו אני לא מספיקה לעשות שום דבר,ושאני טובעת במטלות ומשימות וציפיות של אנשים אחרים. אני רוצה לנוח איזה שבוע שבועיים. חשבתי לנסוע לחו"ל או לטייל פה בארץ. אפילו לבד. העיקר לנוח. 

אתמול החבר שאל אותי למה כבר תקופה אני לא נהנת איתו במיטה ולמה אני לא גומרת. הוא שאל אם אני בוגדת בו. אני כל כך פאקינג לחוצה שאפילו במיטה אני כבר לא מתפקדת. ועצובה עוד יותר העובדה שהוא ממש שם לב למרות שאני מנסה להסתיר את זה. לא מזייפת, אבל משקיעה בו הרבה יותר מהרגיל, כדי שלא ישקיע בי כי אני יודעת שזה ייקח שעתיים לפחות כדי שאני אכנס למצב של חשק מיני. מה נסגר איתי. 

אני רק בת 21. ואין עליי כל כך הרבה דברים על הראש. מפחיד אותי לחשוב שעכשיו זה עוד כלום לעומת העתיד. עכשיו אני עוד גרה בבית עם ההורים שמממנים לי קורת גג אוכל שתייה חשמל גז ארנונה לימודים ביטוח חיים ביטוח על האוטו ועוזרים כלכלית אפילו מעבר לזה אם אני צריכה. אז מה אם אני עובדת, לומדת, עוזרת בבית ועם זאת מנסה לתחזק את כל המערכות יחסים בחיים שלי. זה נשמע מאעפן ולא ראוי לפאניקה אפילו כשאני כותבת את זה. כלומר, כל אדם רגיל ושפוי מתמודד עם אותם הדברים. אז למה אני ככה? למה אני לא מסוגלת להתמודד עם שום דבר בחיים שלי?