היי 

דיי הרבה זמן לא עידכנתי פה.

מאז הפעם האחרונה הספקתי להירגע קצת, אני עדיין מתוחה קצת, אני לא מרגישה רגועה רוב הזמן אלא תזזיתית ועסוקה במחשבות, מופנמת במיוחד ומפחדת מכל דבר. 

אתמול הלכתי לישון עם הרגשה מגעילה. כל הזמן עלתה בי המחשבה שאני לא מרוצה ממי שאני היום. כן, אפשר לומר עליי הרבה דברים טובים, שאני כן לוקחת לזכותי, כמו למשל שאני נחמדה, אני לא מסוגלת להיות אכזרית ליצור חי, שאני מקבלת ולא שופטת ודברים בסגנון הזה. אבל בתוך תוכי אני לא שלמה עם עצמי ועם האדם הזה שהפכתי אליו. אני מעדיפה להיות בנאדם מתבלט מאשר קישוט על קיר. 

מעבר לזה, אני כל הזמן עייפה, שוב, היום ישנתי יותר מ12 שעות והחלטתי שאני צריכה שוב ללכת לרופאה כדי לבדוק במה מדובר. אמנם אני לא שומרת על התזונה שלי באופן דקדקני כמו פעם, אבל זה יותר טוב מבד"כ, וזה לא אמור, לפי דעתי, להשפיע באופן כל כך חזק כמו שאני מרגישה. 

ואני מרגישה מאוד לא יציבה באופן כללי. לפעמים אני מוצאת את עצמי לא אוכלת שום דבר כל היום, ולפעמים מוצאת את עצמי טוחנת את כל המקרר, ואז עוד מזמינה לעצמי אוכל ממסעדה וטורפת גם את כולו. למכון כושר אני הולכת הרבה פחות מפעם, רק פעמיים בשבוע, כל פעם חצי שעה, לעומת לפני כחודש אז הייתי הולכת כל יום ללפחות שעה כל אימון כושר. אולי אם אחזור להתאמן אני ארגיש יותר טוב באופן כללי. 

היצירתיות שלי ירדה גם היא, ואולי אני עדיין מסתכלת על עיצוב ואמנות מידי פעם אבל לא מתעסקת בזה בעצמי. השבוע או שבוע הבא אני מבטיחה לעצמי ליצור משהו. 

טוב נו, לפחות היצר המיני שלי חזר לטיבו. איזה כיף שיש לי כזה חבר טוב וסבלני ומבין, הוא יודע מתי אני צריכה שהוא יניח לי לנפשי ולא ינסה אפילו לפתות אותי, ומתי אני רק מחכה לרגע שבו נהיה ביחד כדי שאני אוכל לבצע בו את זממי. 

היום מצאתי אתר ממש מגניב של איורים. מעצבים, אמנים ומאיירים מכל העולם מעלים לשם איורים שלהם ושם הופכים אותם למרצ'נדייס, אפשר לקנות אותם אונליין מכל מיני וראציות, גדלים שונים, על כיסויים לאייפון וכו'. יש להם גם אפליקציה (שכבר הורדתי) שמביאה 100 איורים שונים כל יום. 

הנה כמה נבחרים שתפסו לי את העין : 

אני בפאניקה. אני לחוצה כל הזמן ואני לא מצליחה להשתחרר מזה. היו לי עכשיו כמה ימים של חופש\ בגלל החג והכל, ומשום מה זה מרגיש כאילו בכלל לא נחתי ולא עשיתי שום דבר מיוחד. אפילו ארוחת חג לא הייתה לנו. לא הרגשתי את הפאוזה הזו שכולם מרגישים בחגים. ומצד שני גם לא עבדתי מיום שבת ועד אתמול, ואיכשהו הימים שלי היום מאוד מאוד עמוסים.  

אתמול התחלתי לבכות מרוב פאניקה. הרגשתי רע, כאילו אני לא מספיקה לעשות שום דבר,ושאני טובעת במטלות ומשימות וציפיות של אנשים אחרים. אני רוצה לנוח איזה שבוע שבועיים. חשבתי לנסוע לחו"ל או לטייל פה בארץ. אפילו לבד. העיקר לנוח. 

אתמול החבר שאל אותי למה כבר תקופה אני לא נהנת איתו במיטה ולמה אני לא גומרת. הוא שאל אם אני בוגדת בו. אני כל כך פאקינג לחוצה שאפילו במיטה אני כבר לא מתפקדת. ועצובה עוד יותר העובדה שהוא ממש שם לב למרות שאני מנסה להסתיר את זה. לא מזייפת, אבל משקיעה בו הרבה יותר מהרגיל, כדי שלא ישקיע בי כי אני יודעת שזה ייקח שעתיים לפחות כדי שאני אכנס למצב של חשק מיני. מה נסגר איתי. 

אני רק בת 21. ואין עליי כל כך הרבה דברים על הראש. מפחיד אותי לחשוב שעכשיו זה עוד כלום לעומת העתיד. עכשיו אני עוד גרה בבית עם ההורים שמממנים לי קורת גג אוכל שתייה חשמל גז ארנונה לימודים ביטוח חיים ביטוח על האוטו ועוזרים כלכלית אפילו מעבר לזה אם אני צריכה. אז מה אם אני עובדת, לומדת, עוזרת בבית ועם זאת מנסה לתחזק את כל המערכות יחסים בחיים שלי. זה נשמע מאעפן ולא ראוי לפאניקה אפילו כשאני כותבת את זה. כלומר, כל אדם רגיל ושפוי מתמודד עם אותם הדברים. אז למה אני ככה? למה אני לא מסוגלת להתמודד עם שום דבר בחיים שלי? 

השתחררתי מהצבא - סיימתי שירות מלא ומשמעותי של שנתיים בחיל האויר בדצמבר האחרון. אהבתי את המקום ואת האנשים אבל הייתי כבר מוכנה לעזוב, התפקיד היה מאוד מעמיס ובתור אחת שפשוט לא מסוגלת להשאיר עבודה למחר או להפיל עבודה על אחרים - לקחתי על עצמי יותר מדי תחומי אחריות. גם קיבלתי תעודת הצטיינות בתחום שלי מכלל המערך, אבל זה כבר נושא לפעם אחרת. 

מצאתי עבודה מיד לאחר השחרור - עוד בחפש"ש שלי התחלתי לחפש עבודה, והתחלתי לעבוד במוקד טלפוני אפילו לפני שהשתחררתי באופן רשמי. אני חושבת שהעובדה שהתחלתי לעבוד במקום עבודה במשרה כמעט מלאה מיד אחרי הצבא דווקא עזרה לי עם המעבר, לא הייתי ב"שוק אזרחות" שכולם מדברים עליו ודווקא היה לי קל מאוד להשתחרר ולהיכנס לחיים שאחרי הצבא. 

עבדתי ב500 עבודות בו זמנית- זה היה מוקד טלפוני, מוכרת בגלידריה, קייטרינג, והעבודה המתחלפת. נכנסתי והתפטרתי מכל מיני עבודות בתקופה זו, בין השאר מלצרית בכל מיני מסעדות וברים, מארחת, מוכרת בחנות וכו'. חיפשתי את העבודות שאני הכי טובה בהן ושם נשארתי בסופו של דבר. הרווחתי בוכטות מכל העבודות האלה. 

אני והחבר נפרדנו וחזרנו- התקופה שזה נפרדנו הייתה אולי הכי קשה בחיים שלי ובתזמון הכי רע. סבתי חלתה ונפטרה, ג'ינגלתי בין עבודות וכיוון שלא היה לי חבר תומך לצידי הייתי יוצאת עם חברות וכל יום הייתי חוזרת הבייתה מותשת מהחיים. בתקופה הזו היה לי ריבאונד שנמשך כמה שבועות. אחרי בערך חודשיים- שלוש הוא יצר איתי קשר וביקש לחזור. מיותר לספר שזו גם הייתה החלטה קשה, הוא ממש עשה לי את המוות גם כשרצה לחזור.. החלטתי לתת לזה הזדמנות. והנה אנחנו כאן עדיין ביחד. 

הפסקתי את הטיפול עם הפסיכולוגית- היא טיפלה בי עוד מתקופת הצבא כשהרגשתי עומס ענקי על הכתפיים שלי בכלל כל מה שסובב אותי. עזרה לי להתמודד עם כל מיני דברים. עשתה לי טוב ואני מעריכה אותה מאוד.

נסעתי לטיול אחרי הצבא - חצי שנה אחרי השחרור. הייתי בהודו במשך כמעט חודשיים ונהנתי מכל רגע. אני עדיין מתגעגעת להודו ולכל האוירה הזו של הטיול, של חופש מוחלט ועצמאות וסקרנות לגלות מקומות ודברים חדשים ותרבות חדשה... אני עוד אחזור לשם יום אחד. 

חזרתי מהטיול - וחטפתי כאפת מציאות קשה. מוזר המעבר הזה מהחופש המוחלט ומהמרחק מהבית ומכל מה שמוכר, חזרה הבייתה לכל החברים והמשפחה, מערכות יחסים, עבודה, לימודים, ומציאות... 

התחלתי ללמוד - אמנם אני סטודנטית במכינה, אבל גם זה שואב לי מספיק שעות מהיממה. לימודי עיצוב הם משהו שתמיד רציתי, וכאשר נכנסתי ללימודים במכינה הבנתי שצדקתי והתחום הזה שישב לי בראש כל השנים האלה באמת מתאים לי ואני אהיה בו מוצלחת! 

סליחה לאמא שלי שאני לא עוזרת יותר בבית, היא חולה וקשה לה ולמרות זאת היא עקרת בית למופת ותמיד גורמת לבית להיות נקי ומצוחצח ונעים. אני יודעת שאני יכולה וצריכה לעזור לה יותר. 

סליחה לאבא שלי שאני אפטית אליו לחלוטין.  הוא ממש משתדל להתחבר אליי ואני הודפת את הניסיונות האלה. פשוט אין לי כוח אליו, אין לי כוח להורים שלי, וזה חבל. אני כבר בת 21, עוד רגע אני אהיה עצמאית, אעבור דירה ואשתמש לחלוטין רק בכסף של עצמי, ודווקא אז חשוב שיהיה בסיס טוב למערכת יחסים שלנו. כדי לא להתנתק. 

סליחה לאחי שאני יודעת שהוא זקוק באופן מיוחד ליותר יחס חום תשומת לב ואהבה ממני, ואני לא מעניקה לו את זה. איפשהו עמוק בתוך המוח שלי תקועה לי המחשבה שככה אחים רגילים מתנהגים אז למה שאני אתן מעצמי אקסטרה, למה אני לא יכולה להתנהג כאילו אנחנו אחים רגילים. אבל אנחנו לא ואני יודעת את זה. ואני מצטערת על זה הכי. 

סליחה לחבר שלי שאני תמיד ממורמרת ואני מוציאה עליו הרבה מהמרמור שלי, לא רק לגבי הקשר שלי ושלו אלא לגבי על דבר בחיים. סליחה שאני מתבייכנת לו ונופלת עליו. 

סליחה לחברות שלי שאני לא שומרת על קשר. הן חשובות לי מאוד ולפעמים אני מסננת, לוקחת את הזמן בלהחזיר טלפונים או הודעות, מעדיפה להיות לבד הרבה פעמים ולהתנתק מאשר להתאמץ ולהיות חברותית. 

סליחה לעצמי, ג'יין, שאני מזניחה את עצמי ואת מה שחשוב לי, לא מקשיבה לגוף שלי, לא מודעת ללחצים שלי, מעמיסה על עצמי, לוקחת הכל קשה וכבד מדי, מתקשה לשחרר ולא נהנית מהחיים. אני רק בת 21. למה אני עושה את זה לעצמי. 

שנה חדשה מתחילה עוד מעט ואני מתכננת להיות יותר חיובית. יש לי המון תכניות לשנה הקרובה. 

להשקיע בלימודים במכינה, להיבחן בכמה מוסדות ללימודי עיצוב וגם לעבור את המבחנים בהצלחה. 

לטייל בעוד כמה מקומות בעולם. 

לעבור דירה. 

להשתקע במקום עבודה. 

לא להעמיס על עצמי עם עבודות. 

לעזור יותר בבית. 

לבלות יותר עם חברים. 

להשקיע יותר בקשר עם החבר. 

לעשות יותר דברים שטובים לי ושאני אוהבת. 

לשחרר. 

אז החלטתי להתפטר מהעבודה. 

שבוע הבא יהיה סיוטי למדי, המון שעות עבודה בגלל ראש השנה המתקרב, והרבה לימודים וש.ב מורכבים ולא יהיה לי זמן לנשום. אחריו אני אומר למנהלת של חנות השוקולד שהחלטתי להתפטר ושהעבודה הזו לא מתאימה לי למרות הכל. אני צריכה שקט. מנוחה. חשבתי לנסות להגיש יותר משמרות בגלידריה, ואולי לחזור לעבוד בקייטרינג שעבדתי בו לפני שנסעתי, וככה לאוורר קצת את הלו"ז שלי ולהתמקד יותר בלימודים ובמה שעושה לי טוב. 

אני כל הזמן לחוצה ויש לי מצבי רוח מטורפים. רגע אחד אני יכולה להרגיש on top of the fucking wirld וברגע שאחריו אני יכולה לדמיין בעיני רוחי את עצמי מתאבדת (לרוב זה מוות מהיר ובלי יותר מדי דם, אם תהיתם). אני באמת מרגישה שאני משתגעת. אולי אני באמת דו קוטבית. בכל מקרה, מה שבטוח, אני לא יכולה להמשיך להעמיס על עצמי כמו שאני מעמיסה על עצמי כיום. לתחזק 2 עבודות, לעבוד  7 ימים בשבוע, כשלפחות יום בשבוע אני עובדת יותר מ12 שעות ללא הפסקה, ולנסות להיות יצירתית ולהשקיע בלימודים, ולהיות עם החבר ולתחזק את הקשר שלנו, ואחרי השבוע הבא אצטרך גם להיות יותר בבית, זה יותר מדי, זה לא טוב בשבילי. אני רוצה חופש. אני מתגעגעת להודו. שם המחשבות היחידות שעברו לי בראש היו רק שתיים - "מה אני אוכל היום" ו"איפה אני אשן היום". בשביל מה חזרתי בכלל. 

חוץ מזה אני נורא בודדה. ידעתי שזה יגיע, וניסיתי להכין את עצמי, אבל אין מה לעשות, זה עדיין בא. כל החברות שלי בחו"ל ואני פה. כבר שבועיים שלא יצאתי, אין מה לדבר על סופי שבוע, כנראה שגם סוף השבוע הנוכחי יהיה כך. אני צריכה להתעלם מזה. אני יודעת שהן יחזרו. ובקרוב. אבל בינתיים זה לא נעים במיוחד להיות במצב הזה. 

החלטתי שאחרי שאתפטר אני אפתח דף חדש. אני מקווה שאחרי שארווח את הלו"ז שלי אני אהיה יותר נינוחה, מה שיגרום לי להיות יותר יצירתית, לפתח את עצמי, ועם הזמן אני ארגיש יותר בנוח עם עצמי. היום ראיתי בטלוויזיה תכנית על בחור הומו, שסיפר על כמה שהיה לו קשה לצאת מהארון, ושהמשפחה שלו לא קיבלה אותו כמו שצריך, אבל הוא גאה בעצמו בכל מקרה והוא יודע שזה מי שהוא ושהוא לא הולך לשנות את זה. ושמאז שהוא יצא מהארון הוא מרגיש כאילו שום דבר לא יכול לעצור אותו, וזה לא מפחיד אותו יותר, והוא יכול להיות מי שהוא באמת. וחשבתי שזה דבר נורא יפה. הלוואי והייתי הומו. 

בנימה זו, נגמרו ה15 דקות הפסקה שלי ועכשיו אני הולכת ללימודים. 

ג'יין.