אני שמה לב לפעימות הזעירות בצד הצוואר ולזיפים הקשים על לחי שמאל שלו. שיערות כסופות מבצבצות על הראש, נשימות עולות ויורדות, הוא חולם והרגל שלו זזה מתוך שינה. אלה רגעים של שלווה ושל חום, למרות הקור המקפיא בחוץ.
חצי שעה לפני כן, בזמן שאני והבחור נמעכים אצלי על הספה ודקה אחרי האוכל הוא זורק עוד אחד מהמשפטים העוקצניים שלו לאוויר. משהו על זה שאני לא מפנקת אותו מספיק. אין לי בעיה לשמוע ביקורת ואני אפילו מבקשת לדבר על הדברים שמפריעים אבל לא כשזה נאמר בטונים עוקצניים כאלה. אני חושבת שאני מבינה מה עומד מאחורי זה. קירות של הגנות, רצון לקשר מיטיב ומכיל. יופי. אבל לא בצורה הזו.
"למה אתה צריך להרחיק כדי לקרב?" אני שואלת ומביטה לו ישר בעיניים העייפות שלו. הוא צוחק צחוק קטן ומלא משמעות ומחייך. באסטד! פגעתי בנקודה רגישה. הוא נגנב מזה שאני רואה אותו.
"בואינלךלישון" הוא ממלמל, מנסה להסוות את התחושות שלו.
אני קצת מתוסכלת.
"אני לא מבינה למה אתה לא יכול להיות פשוט יותר"
"אל תנסי לשנות אותי. זה לא ילך. זה מה שמצאת, זה מה יש"
"אני לא מנסה לשנות, אבל אם אתה רוצה משהו, פשוט תבקש. אם בא לך שהדברים יהיו אחרת, תגיד. לא תמיד צריך לעקוץ"
"אוקיי, הבנתי את הנקודה." הוא מהדק את החיבוק שלו.
שניה אחר כך הנשימות הכבדות שלו ממלאות את החלל בינינו ואני שוב שוקעת במחשבות.
מצד אחד הוא סוחף אותי, ממלא, גורם לי להרגיש חיות שכבר מזמן לא הרגשתי. אבל לא פשוט לי איתו.
אני משתדלת להיות כנה עם עצמי.
כל החורף הזה עושה לי רטטים בלב. רק שיימשך!
כינוי:
fransi
בבלוג זה
בכל הבלוגים
