בוכה. כל לילה.

לפעמים גם ביום.

לא מספרת להרבה אנשים, בכלל לאף אחד.

חברים (אם לקרוא להם ככה, ואם לא לקרוא להם ככה אני דוחה אותם ממני בגלל העצב שלי והם לא מבינים אותי), לא יודעים כלום.

קולגות, לא צריכים לדעת.

שונאת רחמים.

ושוקעת ברחמים עצמיים.

אמורה לעבור צנתור בעוד שבוע.

בעוד חודש כנראה ניתוח לב.

לימודים לתואר.

עבודה.

כסף כסף כסף, מאיפה? אם לא אעבוד?

שכ"ד, ספה, שכ"ל, תיקון לרכב.

בודדה. אולי מרצון, אולי מבדידות, כנראה מבלבול וכי אני דוחה את עצמי מכולם. מתרחקת.

לא יודעת כלום.

צריכה חוויות.

צריכה חיבוק.

לא צבוע, לא מרחם, אמיתי.

קצת קשה לצחוק כשאני עצובה.