זה לא שאני באמת צריכה את הרחמים שלכם.

אני גם בחיים לא אודה בלי חצי חיוך שאני מתה מפחד.

אני פשוט לא מבינה למה אף אחד לא שואל שאלות, למה לא מתעניינים. לא מתעניינים ב- "איך אני מרגישה" כי אני מרגישה כתמול שלשום, שום דבר מבחינתי לא השתנה. אני רק רוצה לדעת שלמישהו באמת אכפת, ואני באמת מעניינת מישהו. חוץ מלאחל לי "בהצלחה".

כשאני כותבת סטטוס של מצוקה בפייסבוק, כזה פיקנטי, שלא באמת אומר ככה וככה אחד שתיים שלוש, אני מצפה שמישהו חוץ מאימא שלי ואחותי יגיבו, והן מגיבות בדרכים של "למה את צריכה אחרים יש לך אותנו". זה שקר גמור. שקר להראות ולנקר לכולם את העיניים. ביקשתי מאימא שלי, כמעט והתחננתי שתבוא לדבר איתי והיא הייתה עייפה מידי. אחותי הבכורה הלכה ליומולדת, וזרקה הערה לבעלה כשחשבה שאני לא שומעת ש"שיגעתי אותה". והבינונית, הגיעה לחדרה ואפילו לא טרחה להודיע לי או לבוא אליי לראות אותי.

שמישהו ישאל אם אני מפחדת לעזאזל, שמישהו יגיד חצי מילה! אני כבר משתגעת מהבדידות.

מחר הניתוח. שיהיה "בהצלחה".