תכננתי לסדר עכשיו את התיק לצבא אבל החלטתי שגבוה יותר בסדר העדיפויות שלי לסדר את הראש.
התקופה האחרונה היא כאילו יותר טובה, כי השתפרתי, כי דברים לא מפריעים כמו פעם. כי התגברתי, וקצת התבגרתי, למרות שקשה לי להודות כי הייתי כל כך בוגרת גם קודם. אני חושבת שלמדתי סופית שהשנאה העצמית שלי לא מועילה לי בכלום, אבל כתוצאה מכך התחלתי לעשות דברים נוראיים.
בחיים לא האמנתי שאני אעשה דברים לא מוסריים כאלה. בטוח שמי שיקרא את זה עכשיו יחשוב לעצמו "ג'י, מאמא תרזה, כולם עושים את זה".
אבל זהו, שלא אני. אני לא עושה את זה.
אני לא מנשקת את אחד החברים של האקס שלי.
אני לא נמנעת מלשלוח לו הודעות "מה קורה?" בגלל זה.
אני לא יוצאת עם מישהו כשאני יודעת שאני לא ארצה אותו בסוף.
אני לא מנסה להתקרב למישהו שרוצה אותי ואני רוצה אותו כשאני יודעת שאין סיכוי שאני אסכים שנהיה ביחד.
אני לא.
אבל כל התקופה הזאת אני כן.
אני אהיה בסדר. אני פשוט צריכה לנשום עמוק ולשחרר. את כל הפחדים, הדאגות, העצב הנורא הזה והפסימיות. השליליות, הבושה, החרטה.
לזרוק הכל לנהר של שכחה. לא כי אני מכחישה, אלא כי נמאס לי לתת לעצמי להיסחף אחורה בגלל כל זה.
אני אכתוב, ואצייר, ואפרוש חיוך גדול על הפנים, ואדע שהייתי כזאת שהשתפרה. שהשתנתה לטובה.
אני אהיה גאה בעצמי ואנסה להתרכז בדברים ששיפרתי ולא באלה שנשארו לשפר, יחד עם כמובן, לפעול לשפר גם אותם.
אני אשאר אני, אמצא את הנתיב שלי, את התקווה שלי
את מה שיעשה אותי יותר מאושרת
ואהיה מאושרת.
מעכשיו אני אדבוק בזה, באופטימיות, בלהרים את עצמי. להיות מודעת לזה שאני אנושית ולפעמים אני אפול אחורה בדיוק למה שהייתי פעם, אבל אדע להרים את עצמי מחדש. בדיוק כמו שקרה השבוע. אני אפתח את הלב, אני יודעת שיש לי מה לתת. ושאני שווה.
לא סתם הם כולם מתאהבים בי. אני כבר לא רק קליפה בעיניי. אני הרבה יותר מזה.
אז אני לא אהיה ביצ'ית, אני אהיה חכמה. הוא יבוא.
ועד שהוא יבוא, אני אהיה בסדר.
אני בסדר.
באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker