Depths Of Mind

מאוד מצחיק לחשוב על הקלישאה של הבחורה הממורמרת והבודדה, שמסיטה את מבטה מהדוכנים בקניון, מהתמונות המעקצצות בפייסבוק- ונשארת בערב עם בן אנד ג'ריס ביד אחת ונוטלה ביד השנייה. הכל נכון: זה יום של מסחרה אחת גדולה, מי שאוהב באמת יודע שלא צריך יום בשביל זה, 

ומצד שני...

זאת סיבה למסיבה. אז למה לא לחגוג? למה לא לנצל את ההזדמנות כמו יום הולדת או יום שנה ולפנק? לא צריך להסתכל על הכל בעין עקומה. 

יום האהבה הזה מרגיש לי כמו יום האהבה הראשון שלי בלי חבר. זה לא מדויק- זה יום האהבה הראשון שלי אחרי הפרידה. כמה שזה מבדר, זה כן מכאיב לי. עד כמה שאני לא נותנת ליום הזה חשיבות, זה נותן כאפה לכל אחד מאיתנו ומעלה למודעות שלנו את נושא הזוגיות. נושא כאוב ביותר בשביל רוב האנשים, גם כאלה שנמצאים בזוגיות בריאה ואוהבת. אני מדברת מניסיון. 

קשה לי, כי אני נזכרת בימי האהבה הקודמים. לא היה אכפת לי אם הוא יביא לי שוקולד או פרחים או דובי(האמת שהעדפתי שלא כי אני שונאת קיטש), אבל היינו יוצאים, ונהנים, ואוהבים, ושמחים. קשה לי כי אני מרגישה מאוד בודדה, ועברה שנה מאז הפרידה, ועודני לבד. 

הלבד הזה כואב. 

הוא לא כואב כשאני רואה זוג מתנשק, או מתחבק, או תמונות של פרחים ושוקולד ו"תודה מאמי נסיך מושלם". 

הוא כואב כשאני מנסה להירדם ואני יודעת שאם היה פה עוד איזה משהו שהיה עוטף אותי בחום ומלטף לי את הגב ולוחש לי באוזן שהוא אוהב אותי ומועך אותי חזק, הייתי נרדמת, והייתי נרדמת בחיוך ענק. יש לי סיבה להרדם בחיוך גם עכשיו, זה פשוט יותר קשה אחרי שבמשך שלוש שנים התרגלתי להרדם ככה כל לילה. 

הוא כואב כשאני קמה בבוקר ואין שם הודעת "בוקר טוב". הוא כואב כשחברות שלי לא רוצות לעשות משהו, והמחשבה הראשונה שצצה לי היא שהיה נחמד לעשות את זה עם חבר שלי, אם רק היה לי אחד. זה כואב כששואלים אותי: "נו, כבר יש לך מישהו?", והתשובה היא לא, והמבט מופתע, והלב חלול.

הוא כואב כשמתחילים איתי, ואני לא רוצה, וכשאני שואלת את עצמי למה לא? המחשבה שבאה אחרי התשובה היא שאצלו זה היה כן.  

הוא כואב כשאני חושבת כמה דברים צריכים להסתדר ובכמה גורמים זה תלוי שאני אהיה בקשר טוב עם מישהו, ושבקשר שהיה לי הכל היה מושלם, עד הסוף כמובן. בעיקר- הוא כואב כשאני חושבת לעצמי שהחיים היו הרבה יותר טובים כשהיינו ביחד. פשוט ככה. נהנתי יותר, לא הייתי בודדה אף פעם. לא היה לי מחסור בחום ואהבה. עכשיו יש... זה כמו תהום ענקית בתוך הבטן שאני מסרבת למלא עם זרים. אני מתביישת לומר, אבל גם חסר לי הסקס. מאוד. אני לא בן אדם של סטוצים, לא קל לי להיפתח בנושא הזה. אני צריכה לסמוך על מישהו, ולפני זה אני צריכה שהוא ימצא חן בעיני בכלל. אם זה לא מספיק, אני גם בררנית.

לפעמים אני מהרהרת אם היה עדיף שלא היה לי חבר בכלל, כי אז לא הייתי יודעת איזה דבר מדהים זה, ולא הייתי מתגעגעת למשהו שלא הייתי מכירה.

מצד שני אני חושבת על זה שהשנים האלה היו פחות טובות, והחוויות המדהימות שיש לי בזיכרון לא היו, אז פשוט היה יותר סבל במצטבר.

יש לי צביטה גדולה בלב היום. הרבה תהיות, אבל מצד שני גם חוזק. אני יוצאת בערב למסיבה, ללא מטרות, יעדים או רצונות- חוץ מלהנות. להתפרק קצת. לרקוד את השליליות החוצה. לצאת עם חיוך, לדעת שאני שווה, ושהכל עניין של זמן- עד שהפצעים ירפאו, החורים יתמלאו ואני אכיר מישהו חדש. 

וכך הפוסט הזה נהיה התמרמרות על זה שאני לבד כבר שנה במקום לדבר על יום האהבה. 

תשמרו את האהובים שלכם חזק חזק. תעבדו על בעיות. אל תפסלו. תעריכו את מה שיש לכם, כי מחר זה יכול להיות אחרת ותמצאו את עצמכם נפרדים ממישהו שהוא לא אותו אדם שהתאהבתם בו והיה לכם טוב כל כך. אנשים משתנים, רצונות משתנים... 

השמעת לי את השיר הזה באחת המריבות האחרונות שלנו. חשבתי לעצמי שאתה רוצה לרמוז לי משהו, וצדקתי, כי הכרנו את עצמינו יותר מידי טוב. 

היה מדהים. נגמר. כואב. נופלת וקמה. חדש.