בבסיס שלי. בחורף, בקיץ, בכל עונות השנה- מאוד יבש.
בעיניים שלי. העדשות מציקות כל כך, כל הזמן.
בלב שלי. הרבה זמן כבר גל כזה של ריגושים, כמו שצריך, לא שטף אותו.
אני מתעוררת. הראש שלי על החזה שלו. מלטפת שניים-שלושה ליטופים באהבה, כשאני יודעת שזה מדגדג אבל דווקא בגלל זה. הוא פוקח עיניים יפות וצלולות, אפילו שהן חומות, ושפתיים שמישהו בטוח פיסל פעם נמתחות לחיוך קטנטן וכמעט לא מורגש. מתהפכת אליו בחיבוק, שנינו מחובקים, שותקים כמה דקות וטובעים באהבה.
"יש משהו יותר כיף מזה?"
מישהו מאתנו אומר, אני לא יודעת מי, כי זה רק זיכרון מלפני שנתיים. התקופה המאושרת ביותר בחיי. כלום לא שינה.
אני אומרת משהו כדי לעצבן אותו בכוונה. הוא תופס לי את הידיים ומחזיק אותי בכוח ומדגדג לי את המותניים ואני מתחרפנת ומשתדלת להרביץ לו אבל ברמה סבירה, בכל זאת, לא רוצים להכאיב למישהו שאוהבים.
אני הולכת ברחוב המוכר כל כך. בתיאום מושלם הוא יוצא מהבית בדיוק כשאני מגיעה. חיוך נפרש על פניו, הידיים נפרשות. מחמאה כלשהיא על כמה שאני יפה מתעופפת לאוויר. נשיקה, חיבוק, מתחילים ללכת. מגלה תו"כ שהוא למד רק שעה לבגרות. מתעצבנת, אבל מבפנים ידעתי את זה כבר קודם, זה לא משנה. מלמדת אותו כמה שאני יכולה ברבע שעה הליכה שלנו. בהצלחה יפה שלי. בהצלחה.
היינו באמת טובים ביחד. מהסוג הזה שהכל זורם לו בקלות.
במבט לאחור אני יודעת שהיו לנו הרבה בעיות, אבל הן טבעו בכל הטוב שהיה. לא ראיתי אותן בבהירות כמו שאני רואה אותן עכשיו.
אני יודעת שהיינו צריכים להיפרד. נהיינו אנשים שונים. כבר לא רציתי. כבר לא היה לי טוב. בדיעבד אני יודעת שגם לו לא היה, אני מקווה שהוא לא מרגיש חרטה. גם לא עצב. שלא יכאב את מה שהיה כמוני.
לא מאמינה שיהיה לי עוד מישהו כזה.
אני מנסה. משתדלת להאמין. אבל אני לא.
כל כך הרבה פרצופים ושמות ומקומות, ומבעד לעלטת האלכוהול אני שואלת את עצמי בראש, אולי אתה? אולי אתה? אולי האהבה הבאה שלי כאן? אני כבר לא יודעת אם להאמין שזה אפשרי שזה יתחיל בבר, יתחיל במסיבה, יתחיל ברחוב, או ברכבת. יתחיל בכלום, בכמעט, יתחיל בכלל?
יבש. זאת רק תחילת הקיץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker