Depths Of Mind

בוקר

הוא פוקח עיניים לתוך ערפול עמום של תודעה. שניות עוברות ואיתן מגיעים הזכרונות מאתמול. הגוף החמים והרך שמונח עליו ברפיון בחיבוק מאשש אותם. הוא מנסה לא לזוז, ובכך הוא קופא וכל שריריו מתכווצים באופן אוטומטי. הוא שונא את זה ומנסה להרפות אותם, כל זאת תוך כדי התבוננות מאומצת בגוף. רק שלא תתעורר. הוא פחד מהעיניים העגולות והחומות ומהרגש שישתקף מהן. הניחוש הראשון שלו היה חרטה. אולי שנאה עצמית... אולי בהלה. איך שלא יהיה, היא לא תשמח להתעורר בזרועותיו ולקלוט מה נעשה כאן בין הסדינים אתמול בלילה. 

הוא אוהב אותה כל כך. כל רצונו במשך חודשים ארוכים היה להתעורר איתה כך, במיטה נעימה בלי דאגות. להרגיש את הנשימות האיטיות. להיות מאושר. 

הנה זה קורה- הנה היא בזרועותיו, הנה המזרון הרך, הסדינים המשיים, השמש שולחת את נשיקותיה מהחלון, אין לו שום מחויבויות. הנשימות האיטיות מדגדגות לו את העור. הוא לא מאושר, כי הוא יודע שהיא לא תהיה מאושרת. זאת המשמעות של אהבה בעצם, לא? הוא מרשה לעצמו להרהר לפני שהפאניקה שוב תוקפת אותו- מה יקרה כשהיא תתעורר? על מה ידברו? האם היא תזכור הכל? האם היא תברח ממנו בשאת נפש? האם היא-

ובעודו משתנק מבפנים, העיניים החומות והעגולות נפתחות ומביטות בו. 

-

בוקר

הוא פוקח עיניים לתוך ערפול עמום של תודעה. שניות עוברות ואיתן מגיעים הזכרונות מאתמול. הגוף החמים והרך שמונח עליו ברפיון בחיבוק מאשש אותם. הוא מנסה לא לזוז, ובכך הוא קופא וכל שריריו מתכווצים באופן אוטומטי. הוא שונא את זה ומנסה להרפות אותם, כל זאת תוך כדי התבוננות מאומצת בגוף.

איזו יפה היא. חבל שהיא מתעוררת בקלות כל כך- הוא תמיד מרגיש אשם כשהוא מעיר אותה, העיניים החומות הגדולות כבר לובשות מסכה של סלחנות, כשבפנים היא יודעת שהיא כבר לא תצליח להרדם. איזה לילה זה היה אתמול... ההנאה זלגה להם מהאוזניים. החיים נראו כל כך פשוטים ונטולי דאגות- האוויר היה מתוק ונקי, הרגליים טופפו על האדמה בקלילות, החיוך הבהיק והלחיים כאבו משימוש ממושך. הנשימות שלה מדגדגות אותו. הוא כל כך אוהב את התחושה הזאת. רק שזה לא יגמר לעולם. רק שהחיוך היפה שלה יסנוור אותו לנצח, בלי שמץ של כאב, בלי שמץ של חרטה. זאת המשמעות של אהבה בעצם, לא? הוא מקווה שהיא תקום במצב רוח מרומם והם ילכו לטייל היום. הוא יכין לה ארוחת בוקר גדולה ומפנקת, היא תקרא קצת ותרשה לו לבהות בה למרות שזה מרגיש לה קצת מוזר. הוא נתקף שיעול, והעיניים החומות והעגולות נפתחות ומביטות בו. 

-

בוקר

הוא פוקח עיניים לתוך ערפול עמום של תודעה. שניות עוברות ואיתן מגיעים הזכרונות מאתמול. הגוף החמים והרך שמונח עליו ברפיון בחיבוק מאשש אותם. הוא מנסה לא לזוז, ובכך הוא קופא וכל שריריו מתכווצים באופן אוטומטי. הוא שונא את זה ומנסה להרפות אותם, כל זאת תוך כדי התבוננות מאומצת בגוף.

איך הוא נתן לעצמו להגיע למצב כזה. רק שלא תתעורר, הוא לא מוכן לקרב עדיין. היא תמיד כל כך מתעצבנת כשהוא מעיר אותה- מה הוא אשם שהיא ישנה שינה קלה? סקס פיוס הוא סקס נהדר- ככה אנשים אומרים, אבל הוא פחד לגלות שזאת אשליה מתוקה שמתנפצת בכאב בבוקר שאחרי. היא כל כך יפה. הוא נהנה להרגיש את הנשימות האיטיות שלה ולנסות להתאים את עצמו אליה. הוא באמת ניסה אתמול- כלא את כל השליליות עמוק בפנים, סיפר בדיחות, ניסה בכל הכוח. הוא קיווה שהיא תישאר לישון עוד כמה שעות. אין לו כוחות לדבר. שוב השיחה הזאת, שוב המסקנות החלולות, שוב הוא שואל את עצמו אם הוא עדיין אוהב אותה ולא מצליח לקבל מעצמו תשובה. כשהיא בוכה כואב לו בפנים כאילו פרדי קרוגר עושה שם מסיבה. לא זאת המשמעות של אהבה, בעצם? הוא מקווה שהיא לא תשתמש בקלף הזה עוד פעם היום. הוא לא יעמוד בזה. התותחים הכבדים יצאו ללא שליטה. הוא נאנח בכבדות, והעיניים החומות והעגולות נפתחות ומביטות בו.