חנכה את עירנו השוממת האזעקה.
שלא תבינו אותי לא נכון, עניין הטילים מלווה אותי הרבה לפני האזעקה הראשונה בעיר שלי. אפילו מופתעת מכמה שזה לא מרגש אותי- בסך הכל אזעקה, מה שחצי מהמדינה מתמודדת איתו בשבועות האחרונים לעיתים תכופות ביותר, מה שיש אנשים שכבר נהפך לשגרת החיים שלהם.
העניין המבהיל ביותר באזעקה הוא חוסר הבהילות. הרי מהשנייה שזה נשמע, יש רק מחשבה אחת שמנבטת לה בראש, ממאנת להיקלט- מה הסיכויים?
מה הסיכויים שכיפת ברזל מיירטת? שיפול ברחוב שלי? שייפול מעל הראש שלי? שייפול על מישהו?
מאז ועד הבום הגואל, אין לדעת מה יהיה. אני בטוחה שיש כאלה שהם שאננים מידי כבר, לאחר מאות אזעקות שהולידו אפס נזק להם וליקיריהם, ולעומתם כאלה שליבם צונח ורועד מכוון שחוו פגיעה בביתם או בבית יקיריהם.
כן כן חברים, זה בדיוק מה שאני אומרת- זה נוגע בנו לפני שזה פוגע בנו, אבל התהליך הפסיכולוגי שונה לחלוטין.
כואב לי נורא על הילדים.
אני יודעת שזה לא בדיוק פיקניק להיות הורה בימים אלו, או כל אחד בעצם, אבל אני הכי מרחמת על הילדים.
לא זכורה לי אזעקה אחת מהילדות. משהו שהציף אותי פחד משתק. סכנה ממשית לחיים שלי. לא הרגשתי כמו שילד אמור להרגיש בישראל, לא הרגשתי חוסר בטחון להסתובב ברחובות, לא הרגשתי שיש לי מדינה שנמצאת בסכנה בטחונית ממשית. הדבר היחיד הקרוב לזה היה לבנון השנייה- ישנו כל הילדים מחובקים בממד, אבא שם לוח פלדה על החלון, לקחתי ערכה שהסבירו לי שיש בה מסכת אב"כ לביה"ס. זהו.
כמובן שתמיד היו את הדיבורים, והחדשות, והצעקות, הויכוחים, הדיבורים בבית הספר, כל אלו השפיעו עמוקות על מי שאני היום ועיצבו את האישיות שלי, אבל תחושת החוסר אונים... לא חוויתי זאת אף פעם.
לא נשארתי בבית כמה חופשים גדולים ונדדתי בין הממד לסלון. לא ראיתי את הדאגה בעיניים של אמא שלי. לא הייתי צריכה לריב איתה שאני רוצה לצאת החוצה לשחק כשהיא מתעקשת שאשאר בבית כי מסוכן. לא הייתי צריכה לשאול את עצמי מה עושים בביה"ס כשיש צבע אדום, ובדרך הביתה מהסופר, ובמכונית. לא הייתי צריכה לפחד.
כאב לי כל כך לקרוא את הציטוט הזה- "אבא, זאת צפירה שעומדים או צפירה שרצים למקלט?" כואב כל כך, מציאות בלתי נתפסת לילד ועם זאת מסתבר שנתפסת לא מעט. תמיד מעציב אותי לגלות שאני צודקת בנוגע לעובדה הזאת שילדים רואים הכל. ה כ ל.
אני מניחה שיש משפחות שבהם ההורים מסבירים, ברגישות וברוך, על המצב- כמה שיותר להרגיע וכמה שפחות להלחיץ. אני גם מניחה שיש משפחות שבהן הילדים לא מקבלים הסבר ממשי וגם לא יודעים ממש מה לשאול. הם מבינים שמסוכן, שללכת לממד זה כי הממד משנה משהו, מגן ממשהו. איך אפשר לגדול ככה ולא לשנוא את כל הערבים באשר הם, במיוחד שלא מסבירים את התמונה הגדולה?
הרי מבחינתם הערבים היחידים שיש בעולם הם אלה שגורמים להם לכל הזוועה הזאת, שמשגרים עליהם טילים והורסים להם את החופש.
נראה לי שגם החינוך לגיוס תופס פה חלק משמעותי- הרי יש אלפי אזכורים של הצבא בכל מקום- החיילים האמיצים שלנו. איזה ילד לא ירצה להתגייס לצבא אחרי דבר כזה? להיות גיבור, להיות אדם שגורם כזאת גאווה כמו שהוא רואה מסביב. להיות זה שמיירט את הטילים ולא זה שיושב בבית ומפחד מהם.
הבעיה הגדולה כאן זה שכמו תמיד החיים לא שחור ולבן... לא קל להבין אותם. גם כשיודעים את כל העובדות.
מעניין אותי אם תהיה תקופה שבה לא נדאג מהמצב הבטחוני, מקיומינו כאן על האדמה הזאת.
אני מהמרת שאני לא אזכה לראות ימים כאלה. עם כל האופטימיות... הפלונטר הזה כבר מסובך מידי כדי להיפתר איכשהו, במילים, במעשים, ואפילו לא בדם.
מה שכן משמח אותי זה שאני שמחה על איך שהמדינה מתנהלת. חשבתי שאהיה מאוכזבת, המומה, כואבת, אבל למען האמת אני ממש מסכימה עם צורת ההתנהלות. עם הגישה. המדינה הזאת שכבר ממזמן האמנתי שהיא פאזל שאין בו שום חלק שאליו אני יכולה להתאים. אולי אני כן מתאימה לפה, אחרי הכל.
רק לא עוד הרוגים. לא עוד דם. לא עוד הרס. שיפסק במהרה...
אחר כך אפשר לשוב ולחשוב על פתרונות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker