Depths Of Mind

בנפתולי נשמתי המתוסבכת, שוכנים להם יצורים מכוערים ונתעבים. מעוותי צורה, מעוותי קול וגוף, הם חיים בחשכה וטורפים את גופותיהם של התקוות והחלומות בלילות. הבריות הללו הן הפחדים שלי. הפחד שהשנה הזאת, כמו השתיים הקודמות לה בצבא ההגנה לישראל, יהיו מלאות סבל ותסכול. שהמפקדים ימשיכו להיות אטומים, שהם לא יבינו את האנטומיה, שאני לא אשרוד בג'ונגל הזה. כבר למדתי להפחיד את הטורפים האחרים באמצעים שקריים, לעשות את עצמי פני מתה ולהשתכלל כך שהם לא יאכלו אותי או יפחדו מכך מאוד. אך זה לא אומר שאני נשארתי שלמה. 

הפחד שכל הרגשות שאני משקיעה במערכת היחסים הזו, שכל התקווה שאני משקיעה באופן בלתי נשלט שהבחור הזה- המתוסבך הזה- השונה הזה, הוא האדם שיהיה מקור האושר הגדול ביותר שלי לזמן הקרוב. עד מתי? אם בכלל אני מאושרת? ולמה זמן רב כל כך אני לא באמת מצליחה לענות לעצמי על השאלה הזאת? 

הפחד להישאר אבודה בתוך כל הטוב הזה, הבריכה הזאת שיצרתי לעצמי שמכריחה אותי להנות מכל כך הרבה דברים ולסבול מאחרים בו זמנית. 

תהליך מתסכל ותמידי של להישאר מרוצה וחיובית ומהצד האחר לא לשקר לעצמי ולהיות מודעת לחלוטין לעולם הזה. אבל זה כואב מידי. 

אז הבחורה מטד טוענת שלהיות פגיעה זה להיות אמיתית, זה להרגיש בעוצמה את הכאב ואת האושר. היא לא חידשה לי שלהיות אדיש ולבנות חומות פירושו גם לדחות את הרגשות החיוביים שמתדפקים על דפנות הלב שלך. היא לא חידשה לי ששילמתי את המחיר הזה כשהרוב היה רק כאב.

אין בי רצון לרחם על עצמי, אין בי רצון להיכנס למרה השחורה הזאת שוב. אני רק רוצה להתרוקן. אני רק רוצה שלא יהיה לי מעונן בשדה הראייה יותר. אני רוצה להסתכל קדימה ולראות טוב לשם שינוי, לראות תקווה ושמחה, לראות משהו מלבד תסכול מתמשך ואכזבה- מימוש הפחדים ששוב עבדתי על עצמי ושום דבר לא השתנה באמת, כי הוא לא יכול להשתנות, כי נידונתי להרגיש ככה לעולם. אני עושה את זה לעצמי, האחרים עושים את זה לי, ואיך אפשר לראות את ההבדל. 

הפחד לאבד את כל מה שמוכר וידוע, את החברות האחיות שלי שבזמן האחרון משהו מרגיש לי אבוד איתן, משהו מרגיש לי כאילו התקופה שלנו חלפה מזמן ואנחנו ממשיכות להאחז בזה, רק שכל אחת כבר אינה חלק משמעותי- אם בכלל- מהחיים של השנייה. 

כי אני לא הבחורה שתתפוס אותה ראשונה כשהיא תיפול. אני לא זו שאחווה איתה את הגאות והשפל של חיי היום-יום הקטנים. אני לא זו שאעמוד מהצד בגאווה בהישגים, שאנחם בכשלונות. אז מה עושה אותי חברה בעצם? בירה בסופי שבוע? הקשבה לתמצותי הדברים כשלמישהי יש חמש דקות לדבר? לשמוח ביחד? אלוהים יודע שזה לא מה שאני מגדירה, או רוצה, אבל אלו הנסיבות, כך היא אומרת. אבל זה לא מספיק טוב בשבילי. כאילו שמשהו אי פעם יהיה מספיק טוב בשבילי. 

פגיע זה חרא, אמרתי לו אחרי שבכיתי במשך שעה במגורים. פגיע זה להרגיש במלוא העוצמה, פגיע זה לתת לאחרים כוח שלא מגיע להם. פגיע זה משפיל.

לעומת זאת, חזק זה מעורר הערצה. חזק זה מוערך. חזק זה לא אחד בלי רגשות, זה אחד עם המון רגשות שלא נותן לעצמו להישבר. חזק זה מושלם. 

ולעולם תהיה בי המלחמה הזאת, הפלונטר הזה לפתור האם אני מספיק חזקה בשביל עצמי או שמא עליי לחספס עוד את העור,

ואחד הדברים הכי מגעילים בלהיות חזק ולרצות להיות רגיש באותו הזמן הוא שאת מגלה שאי אפשר לגמרי- כי כשהיא בכתה במגורים רק חשבתי כמה זאת הסיבה הכי גרועה בעולם, איזו חלשה, וזה היכה בי וטלטל אותי כי זאת בדיוק הסיבה שמלכתחילה כל כך שאפתי לחוזק הזה, כי מי ששם את היד התומכת על הגב שלי העביר לי זרמים של רחמים מעורבבים בחוסר סבלנות. כי ידעתי, בחושי המחודדים, לתפוס שהיא כל כך רוצה להיות רגישה, אבל היא לא מסוגלת לחוש אמפתיה כלפי מישהי חלשה כל כך כשהיא חזקה כל כך. 

היתכן שהחיים כל כך רעים שכשמישהו חזק זה בהכרח כי הוא עבר מלא חרא, ואז הוא לא יכול לחוש אמפתיה אלא בעיקר אפתיה, 

וכשמישהו חלש אז הוא נפגע מכל דבר והכל בשבילו זה חרא? ומתי המעגל הזה נסגר מתישהו?

לא כתבתי כאן זמן רב מידי. ניכר בערמות הרגשות הדחוסים בין השורות כאן. 

מתוק שלי, יפה שלי, גבר שלי, המילים חקוקות לי במוח והזיכרון מלטף לי את הלב, ותוך כדי גלים אכזריים ודוקרים של פחד מציפים אותי ונשברים, ושוברים, ודי מספיק כבר, התקדמתי, התחזקתי, 

היקום צוחק עליי כל כך הרבה

מתפוצץ עליי מצחוק, מתגלגל בחוסר אמון, 

שמישהי יכולה לעבוד כל כך קשה כדי לדכא סבל אחד ומצמיחה לה סבל אחר, 

נופלת לבורות שהיא ראתה שנחפרים והייתה חלשה מידי כדי לצעוק

מספיק

תיהי מאושרת כבר 

עשיתי כל מה שאמרת 

אבל השמחה שלך היא תמיד מגדל קלפים 

וכל משב רוח טיפשי וחסר משמעות מפיל אותו לתהום 

ואת צריכה לבנות הכל מההתחלה, וכמובן שתבני הכל מההתחלה 

ותחזקי את היסודות עם תסכול ופחד וכאב וייאוש, כי אלה הרגשות המוכרים לך 

הלחץ ידחוק לך וידפוק על החלונות ומתישהו זה יתפוצץ- את יודעת, אבל מה הטעם כבר

יש מוזיקה ואלכוהול וחיבוקים וצחוק מתגלגל והנאה שוצפת קוצפת שתגיע מתישהו, ועד אז- 

להאחז