על הבחור שלי, שאולי אני בכלל לא אוהבת אותו, שאולי אני בכלל רק רוצה אותו לחיבוקים וליטופים וצרכים אקספרסיביים (אין, מאז שלמדתי את המושג הזה במדעי החברה אני לא יכולה להפסיק להשתמש בו) ואני בכלל לא... אין לי מושג מה אני מוצאת בך בכלל. עד כמה שאני שונאת את זה, אני לא יכולה להתכחש לאמת... חסר לי להרגיש נחשקת, חסר לי הבילויים והאפשרויות שלא מתאפשרות כי אין לך כסף ואתה לא מתאמץ שיהיה לך, קשה לי עם זה שאתה לא מתכוון לעשות עם עצמך כלום. שאין לך בעיה לשרוף את כל תכליתך לריק, לוירטואליות הטיפשית.
לא יודעת לאן מועדות פניי, לאן אני רוצה להגיע. עוד שנה שלמה בצבא ואני רואה מקדימה הכל שחור.
אני לא מסתדרת עם עצמי... הראש מבולגן. בבית אני רוצה לקרב לבבות כבר חודשים אבל לא מצליחה, האחים שלי נראים מרוחקים, קבורים בחיים שלהם, ולמה שלא יהיו בעצם? ההורים נראים אבודים ואומללים וכרגיל אני מרגישה שאין ביכולתי לעשות דבר.
החברות נראות כמו משהו שהייתי אמורה להשאיר מאחור אבל פחדתי משינוי אז לא עשיתי את זה. וכמו שנ' אומרת, מאיפה משיגים עכשיו חברים חדשים?
לפעמים גם לי בא לאבד קשר עם כולם, לשבת על התחת בבית כל הסופ"ש ולראות סדרות. החלטתי שאני חולה פחות או יותר הסופ"ש, ועדיין הייתי במסיבה, הלכתי לישון אצלו ויצאתי איתן היום. ועם כל זה, אם כל הסתירות האלה לא מספיקות אני מרגישה שאני מבזבזת את הזמן ולא עשיתי מספיק.
אני מרגישה שאין לי את המפתח לכלום... לקשרים טובים עם אנשים, לתוות לעצמי את הדרך... הרגשה תמידית של- את עושה משהו לא נכון.
אני כבר לא מרגישה מועילה. לא לחברות שלי, לא למשפחה, לא בצבא ולא לעצמי. אני רק נזקקת, צורכת כל הזמן, עייפה ומקנטרת.
אני רוצה שכל זה יגמר. אני נזכרת בחיים אחרים שהיו לי. הפייסבוק הארור מציג לראווה מסיבות פורים, אנשים נהנים, חברויות.
אני נזכרת במסיבה שבה הייתי, בה בקושי הכרתי מישהו, שתיתי כמו חולת נפש וסיימתי את הערב חסרת הכרה על איזה ספה. פשוט חסרת הכרה. גם אם רציתי לקום לא יכולתי, עד כדי כך המשקה המפגר הזה דופק את המוח והגוף, ואני עדיין ממשיכה עם זה. ילדה הרסנית.
הכי גרוע מהכל- זה שאני לא מכירה את עצמי. אני לא יודעת מה אני צריכה. אני לא יודעת מה אני רוצה.
אני הולכת בסינימה סיטי וכל מה שאני רואה מחשיך את עיני. סבל וניכור בכל מקום. אף אחד לא מסתכל על אף אחד אחר.
צפיפות פסיכית. ילדים היפראקטיביים חסרי חינוך מתרוצצים לכל עבר, הורים שהפרצוף שלהם תקוע בסמארטפון או שעיניהם מתרוצצות בחוריהן אחר הילדים.
החברות שלי תקועות במסכים שלהן. אני מנסה להגיד משהו, וקולטת שבשנייה שהשיחה משתקקת הן פשוט נשאבות לתוך החור השחור הזה בלי למצמץ בכלל. שזה לא מפריע להן. שגם אם אגיד להן את זה, זה בטח לא יפריע להן, הן חושבות שזה לגיטימי כל המסכיאדה הזאת. אני לא יותר טובה מהן בכלום, חוץ מהמודעות. המודעות להכל. לאיש הזה בפינה עם הכרס האימתנית והשווארמה ביד שנראה כאילו הוא הולך לבכות כל רגע, לאישה טרוטת העיניים שרודה בילדה המתחצפת בתור לקולנוע, לשתי הנשים המתלהמות בקפה כשיש להן אפס מקום סביבן, הכי הרבה אני מודעת לעצמי- לכמה שאני לבד בתוך כל זה.
לכמה שאין אף אחד שאני מרגישה בנוח לשתף את המחשבות שלי איתו.
והרעש.
רעש בלתי נסבל, מחריש אזניים. הבהובים וגירויים מכל עבר. ילד שמשתמש בי כעמוד סיבוב בדרכו הפזיזה לברוח מילדה אחרת.
האם הוא שם לב בכלל שהוא נגע בבן אדם אחר? האם הוא שם לב שזה בן אדם שהוא לא מכיר? האם זה בכלל נכנס לתוך שדה הראייה במוח שלו או שכל זה חלף ביעף לטובת איזה אור פלורנסט מחנות סמוכה או סרטון שמשודר על מסך פרסומת?
כשאני הייתי ילדה הייתי מבועתת מלגעת באנשים שאני לא מכירה.
קשה לי לחשוב על מצב שהיית מתפרעת ותופסת לאדם זר ברגל ובכלל לא שמה לב.
אבל מה אני יודעת בכלל.
אני סתם ילדה אבודה בת 20, יש כל כך הרבה כאלה, לפחות לך יש כיוון הם אומרים.
אני בולעת רוק ושותקת. לא אומרת שיש לי הרבה דברים, הרבה תוכניות, הרבה רעיונות, אבל כיוון...
אני מחפשת את הכיוון מאז שאני זוכרת את עצמי. כי הכיוון של כולם לא מתאים לי. וכל הכיוונים האחרים נראים כאילו סופם באומללות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker