Depths Of Mind

על הגבול הדק בין עצמי לעולם, עומדת ומשקיפה, מנסה להבין לאן אני הולכת. 

איפה מתחיל ונגמר המיצוי העצמי שלי- באנשים שאני מקיפה סביבי, במסגרות שאני משתייכת אליהן, בצורה שבה אני מנצלת את הזמן שלי.

יש בי כל כך הרבה שאיפות. היו לי הרבה שיחות על העתיד השבוע. יש לי תוכניות גדולות בשביל עצמי,

הבעיה היא שאני לא חושבת על התוצאות. אני חושבת רק על עצמי. 

באיזשהו מקום אני מאמינה שיהיה לי טוב. אבל הפסימיות והשליליות כנראה ירדפו אותי כל החיים...

וכל גרגיר שאני חושבת להכניס לחיים שלי- יוגה, קורס ברמנים, סדנת כתיבה יוצרת, כל זה דוחף החוצה אבן גדולה הרבה יותר מהזמן הזה שיש לי בסופ"ש.

אולי אם אעסיק את עצמי במחשבה על העתיד זה ינתק אותי רגשית מההווה, ואז יהיה לי יותר קל. לברר על האפשרויות, לברר על חו"ל, 

לברר על עצמי. 

למה אני כל כך בטוחה שאני יודעת מה אני רוצה?

חסר לי החיבור הרגיש הזה, העצבי עם אנשים. ההרגשה שאתה מחובר לבן אדם אחר ברמ"ח איברייך. אני מונעת את זה מעצמי כדי לא להתאכזב.

אבל לכל דבר יש חיובי ושלילי, יתרונות וחסרונות. 

כמה זמן לא כתבתי. אפילו לא סיפור, אפילו לא שירון. אני כל כך רוצה לחזור לזה. המון זמן אני רוצה ושום דבר לא קורה. 

ידיד שלי סיפר שכל יום חבר שלו מביא לו שתי מילים והוא כותב איתן שיר. זה נשמע קצת מלאכותי, תעשייתי אפילו, אבל מי אמר שכתיבה צריכה להיות נטו משאגות בטניות? אולי יש בזה הרבה מקום לתכנון. זה שהתחלתי לכתוב מתוך המצוקה הזאת לא אומר שמשם זה צריך להמשיך. 

הלוואי שאצליח להמשיך בראש מורם. כרגע זה נראה תלוש- משהו. כרגע אני פשוט לא מרוצה.