Depths Of Mind

משצ"ים זה ראשי תיבות של "מדריכי של"ח צעירים". כיאה לחננה שהייתי ועודני, הצטרפתי למסגרת הזאת כשהייתי בחטיבת הביניים והאמת- שנהנתי מכל רגע. זו הייתה המסגרת שבה הבנתי שאני יכולה, ואפילו טובה, בלהדריך. במסגרת הזאת הכרתי בחורה. כיאה לסטדנרטים החברתיים של אז, 

נהיינו חברות בפייסבוק. השנים עברו ולא שמרתי קשר עם אותה בחורה. בשנה האחרונה החלו פרסומים בפייסבוק שלה בהם אין לה שיער, היא כותבת על המחלה שלה, היא כותבת כמה היא חזקה וכמה קשה וכמה אנחנו צריכים להעריך. היא כתבה יפה מאוד. היא הצטלמה תמונות יפות מאוד, עם קרחת ועם בגדים יפים ואיפור, והיא פרסמה תמונות וסיפורים מצחיקים ואופטימיים במחלה האונקולוגית. 

מידי פעם חבר או חברה שלה העלו פוסט בו הם משבחים אותה על החוזק הנפשי שלה ועל זה שהיא לוחמת, גיבורה, אמיצה, ושהיא תנצח. 

אחר כך כבר התחילו פרסומי ענק בכל הארץ לבקשה לתרומות בשבילה. מסתבר שיש טיפול מאוד יקר בגרמניה ולמשפחה אין כסף לשלם עליו. 

הם הגיעו לסכום. 

היא מתה. 

אמא שלה פרסמה פוסט באותו היום ובו כתבה כמה היא שמחה לקבל את הזמן הזה איתה, שנתיים שבהם היא הייתה לצידה בחדר. משהו על אלוהים ועל זה שהוא לוקח את הטובים ואת המלאכים. תודה על כך שהיא זכתה לבלות איתה את הזמן שבו היא הייתה על האדמה. לפוסט צורפה תמונה של שתי ידיים שלובות אצבעות על מיטת בית חולים. 

בקבוצת נשים אחת שאני חברה בה בפייסבוק בלטה מאוד אישה אחת, שהדגישה מאוד שגיל זה רק מספר. בתמונות רבות מספור שהעלתה היא נצפתה בשמלות מעצבים ואיפור, בתמונות לקטלוג, בחיוכים רחבים. אישה מאוד יפה באמת. היא החליטה שהיא רוצה לדגמן בגיל שישים. היא החליטה ללבוש שמלות כלה כי למי אכפת מהגיל. כמויות של נשים התרגשו ממנה, קיבלו השראה ממנה, הגיבו לה, תייגו אותה, שיתפו, לייקים, כל הפעילות האנושית האפשרית בפייסבוק התרחשה. לאחר מכן היא אובחנה בסרטן וכל זה רק התעצם. סרטן זו רק מחלה, היא אמרה, כמו שגיל הוא רק מספר. התמונות והדוגמנות המשיכו לבוא. האופטימיות הנוצצת והבלתי מתפשרת והכוחות והאמונה וההתעלמות מהמחלה והמשך החיים עד הסוף

היא מתה. 

אלפי נשים הגיבו וכתבו לה על הקיר. בדיוק כמו לבחורה ההיא. כמה אופטימית וחזקה היא הייתה. איך היא לא נשברה. איך היא ידעה לכתוב. כמה אהבה היא פיזרה, מלאך, לוחמת, לביאה. 

הבן שלה הוא סופר, מסתבר. אני לעולם לא שמעתי עליו אבל נכנסתי וראיתי שהוא כתב מספר ספרים על הגשמת חלומות. 

מספר פוסטים מרגשים על המוות של אמא שלו שבתוכם נכללה ההצהרה שהיא ביקשה ממנו שימשיך להופיע במהלך השבעה ולתת הרצאות. 

כמובן שהוא מילא את מבוקשה, וגם לא הפסיק לפרסם בפייסבוק המוני פוסטים שקשורים להרצאות שלו ולספר החדש שלו ולספר שהוא כותב. בכל הפוסטים המתאבלים שהעלו כתבו שהיא רצתה שיזכרו אותה. 
האם עכשיו זה עוזר לה שזוכרים אותה? האם זה עוזר לה במשהו? האם זה עוזר לקמילו גולג'י שאני יודעת מי הוא? 

ככה נראה מוות מודרני. אני אפילו לא רוצה להגיד את דעתי על כל זה. אני רק רוצה לפרוס את זה כאן, כמו פלחי מציאות, בלי הקליפה. 

או שמא זו בעצם רק הקליפה. 

חברה שלי כתבה לי בווטסאפ שאבא של ידיד שלנו מהעבר מת. אני לא יודעת ממה הוא מת. אני מניחה שזה מסרטן, כי ממה מתים היום?

לא היה לי מושג שהוא חולה. אני אפילו לא יודעת אם זה מתאים שאבוא לשבעה. החלטתי לכתוב הודעה לאותו ידיד שאני משתתפת בצערו (למרות שאני יודעת שזה לא יעזור, אולי זה יעזור לו להרגיש שלמישהו אכפת) ואשאל אם זה בסדר שאגיע. אני מניחה שהוא יענה שכן מהנימוס, גם אם הוא לא מבין מאיפה אני מגיעה בכלל. כי בכל זאת, מוות זו סיטואציה פרטית ורגישה. זו סיטואציה שבה אנשים מתכנסים בתוך עצמם ומנסים לעכל את מה שקורה להם. 

אבל מסתבר שהיא גם רווח פוליטי. רווח פרסומי. רווח נרקיסיסטי. רווח. 

מעניין מה שונה בין שלושת האנשים האלה. כי הם כולם כרגע לא נושמים, לא רואים, לא קוראים את מה שאני כותבת, ואני לא חושבת שזה משנה למישהו מהם כמה פוסטים פירסמו לכבודם, או כמה תמונות שלהם מפוזרות ברשת, או אפילו כמה אנשים מצטערים שהם מתו. 

הם פשוט מתים. 

נקודה למחשבה.