אני זוכרת את כיתה ט, הייתי במגמת מוסיקה ודשדשתי מאחורי המנוסים והטובים. זנב לאריות. כולם היו שנים בתחום המוסיקה ואני הייתי בערך שנה וחצי והיה לי הרבה להשלים. אני זוכרת את עצמי יושבת מול הפסנתר יודעת שיש לי ללמוד למליון מבחני תיאוריה, מעשי ושמיעה. אני זוכרת שלא הלכתי לבית הספר כי לא ישנתי כל הלילה ורק למדתי, הסתגרתי, נכנסתי לדיכאון. אם הייתי הולכת לבית הספר הייתי ישנה 3 שעות מקסימום בלילה. אם הייתי נכנסת לשיעורים הייתי ישנה בהם. זה היה גם לפני שגילו (בדיליי) שאני צריכה לקחת רטלין. כל כך התאמצתי, כל כך רציתי להיות שם ולהצליח. כל כך הדרדרתי.
היום אני בי"א, אני כבר לא בדיכאון, אני יצאתי מההתמכרויות הרעות (ובתקווה גם לא אחזור) אני השתפרתי בלימודים ואני לומדת את כולם ולא רק מוסיקה. לא הפסקתי עם המוסיקה, אני עדיין מנגנת ולומדת בעצמי אבל אני לא במגמה. אני תחת לחץ לימודי נוראי, באמת שנוראי, ואני לא עומדת בו. אני מרגישה שוב שאני מדשדשת אחרי כולם ואני חייבת להגיד שהרצון לחזור למוטיבציה שהייתה לי ללמוד בכיתה ט גדל יותר ויותר. אני הייתי רוצה להיות מרוכזת בשעות הלילה ולהמשיך ללמוד. כי אין לי זמן, באמת שאין לי זמן. ואני משתדלת, אבל אני מסיימת ברוב הימים בסביבות 4-5 בערב וזה אחרי שהרטלין פג וממטט אותי לאוכל ושינה. כל מה שאני חושבת זה "איך הצלחתי אז והיום אני לא עומדת בזה, אני יודעת שאני יכולה אבל למה אני לא מצליחה?? אני עשיתי יותר מזה לפני כן". אני גם עובדת ורוצה לממש את עצמי פלוס חיי משפחה וחברה. משום מה אני באמת לא מצליחה לעשות את מה שאז הצלחתי.
אז באמת שהייתי רוצה להיות העטלף שהייתי בכיתה ט', כי רק שם למדתי בלילות שנשארו מרווח הזמן הפנוי שלי. כן, זה הביא אותי למקומות לא טובים אבל אני עברתי את זה ואני מחושלת יותר ולוקחת רטלין עכשיו ואני באמת מרגישה שאם היממה הייתה מתארכת (שזה אומר ללמוד בלילה) הייתי מספיקה הרבה יותר ולא שוב נופלת מפאת חוסר זמן וכח.
אני רוצה להיות העטלף שבי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
AngieUniAir