Mad World

אני במסע בפולין, עברתי את היום השישי היום ( מתוך שמונה )

באושוויץ היה לי קשה בגלל השואה, אבל לא היו יותר מדי שבכו, אני בכיתי בסערה. בטרבלינקה בכו הרבה, ואני לא הרגשתי כלום. הססמאות רצו שם בשפע, "לעולם לא שוב", "נזכור ולא נשכח" וכו'. הגענו לארוחת הערב באווירה של 'לא יותר מדי בדיחות שואה, נושא רגיש, יום קשה'. הרגשתי אכזבה, אנשים אוכלים בשר סביבי ומתענגים על דמו. זרקתי אמרה מרומזת לחבר שלי על האירוניה שאני מרגישה בדבר וחטפתי כעס ואכזבה וגועל. זה שבר אותי. בשיחות הערב דיברנו על אדישות, ועל כמה אנשים עומדים ועמדו מהצד ואדישים לדבר כנורמה נוראה גם היום וגם אז. והמורים, אשר מחנכים אותנו ומעבירים לנו את השיחות ומעודדים לחוסר אדישות, גם הם מתענגים על בשר החיות ותוצריו השונים, וכשאני מנסה טיפה לעמוד מולם ולהעמיד מראה מול עינייהם, הם מסכימים חלקית ומתרצים את מעשיהם.

לא קל להיות טבבעוני, לא חשוב באיזו דרך.