ישבתי בארוחת ערב גדולה ומפוארת בחדר גדול וצהוב. כל מכריי ואהוביי היו שם ישובים עימי בצד אחד של שולחן ארוך בעל מפה לבנה. הבטתי לצד אחד ולא ראיתי את סוף השולחן, הבטתי לצדו השני ולא ראיתי את סופו גם כן, הבנתי כמה אנשים אני מכירה. הייתי במרכז השולחן וסביבי מאות אנשים קרובים ולא קרובים סועדים ומדברים זה עם זו. אני צוחקת איתם, אוכלת ושותה איתם ופתאום אני מרגישה דקירה בנקודה שבין הצוואר לתחילת הגולגולת, בשקע שמעל המפרקת. השתתקתי.
אני שומעת את קולו של מריו (דמות חוזרת) לוחש באזני "צעקה אחת וכולם מתים". בעודו הוא מחזיק את סכינו הצרה הסועדים ממשיכים בשלהם. סועדים, צוחקים, ואני נהפכתי לבלתי נראת ומריו איתי. איש לא ראה אותנו, איש לא דיבר ודאג, המשיכו בלעדינו.
ראשו של מריו צמוד לראשי, ביד אחת הסכין ואת השנייה הוא מניח על כתפי, ובמגע העדין שלו יורד עם ידו לאיטו לתוך חולצתי. עם אצבעותיו ממשש בחזה שלי ועולה חזרה לצוואי ונוגע בקלות בלסת שלי. עיניי פעורות, משותקת, קפואה כמתה. רק לא לצעוק, רק לא להוציא מילה. אסור לסמוך על המגע המהפנט, כי בין רגע הוא יכול לנעוץ את אצבעותיו בחזה שלי ולמחוץ את ליבי. אבל במקום לנעוץ את אצבעותיו ולהפסיק את מגעו העדין הממשש את גופי, הוא ממשיך ואני מתחילה להרגיש את הסכין ננעצת לאט בעורפי.
"מה קרה? את מתנשמת מהר יותר. הדופק שלך עלה, את יודעת?" אני מרגישה את נשימתו באזני, אני מרגישה את חיוכו הממזרי. אני שותקת ומסתכלת קדימה. "את מדממת. למה את מדממת? לא יפה, לא מנומס מצדך יקירתי" הוא אומר בקול רך "אני בן אדם" אני לוחשת בחזרה בקול רועד "באמת? חבל, לא ידעתי" הוא השיב. חיוכו נמחק לפרצוץ נטראלי, רגוע "את יודעת, זאת תמיד הייתה החולשה שלך, אחרים, אם הם בסכנה או לא. תמיד הם היו לפנייך, חשובים ממך" הוא עצר לשנייה, נתן לי לספוג את מילותיו. חיוכו חזר בבת אחת "ואולי בצדק" הוא החדיר את הסכין עד הסוף.
התעוררתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
AngieUniAir