כשחזרתי מהמסע בפולין, המדריכה נתנה לנו פתק בגודל אבן דומינו, ואמרה לנו שתלמיד של רבי כתב את זה בתקופת השואה אני חושב (מאוד מאוד מצטער, אני לא זוכר את שם שלו). הקטע הולך ככה:
"למדתי בקוצק שלושה דברים:
האחד - שאדם הוא אדם ומלאך הוא מלאך.
השני - שאם אדם רוצה מאוד הוא יכול להיות יותר ממלאך.
והשלישי - שהפסוק הפותח את תורתנו, "בראשית ברא אלוהים", פירושו - שאלוהים ברא רק בראשית, ואת היתר הניח לאדם."
איני יכול להגיד כי אני מאמין בתורה. אני חושב שהיא סיפור מיתולוגיה בהחלט יפה, אך לא מעבר לזה (זו דעתי, בלי תקיפות מיותרות בבקשה, איש איש באמונתו יחיה). אבל, אני כן מסכים עם הקטע שהוא כתב. כלומר, העולם בהחלט נברא ע"י כוח מסוים - בין אם זה המפץ הגדול או אלוהים (למרות שגם הם לא נוגדים אחד את השני) - שהוא אינו אנושי. אנחנו קיבלנו בסיס מסוים לבנות עליו, להיבנות עליו, לחיות בו. בני האדם יצרו את הדברים הטובים והרעים כאחד. אין לזה קשר ל'כוח מלמעלה'. כל אדם בונה את עולמו. זאת אומרת, כל אדם יכול גם לשנות את עולמו, גם אם קשיים מלווים לכך.
כפי שיחיאל די-נור, ניצול שואה, כתב:
"אתה לא יכול לומר שזה עניינו של אלוהים. איני יודע מי זה אלוהים. איני מכיר אותו... זו התורה שלמדתי מהשואה. זהו מוסר ההשכל והלקח. לא שאלוהים יצר את אושוויץ ולא השטן, אלא אנחנו, בני האדם."
הרי ברור שאלוהים לא יצר את אושוויץ, אלוהים הוא כביכול דמות שבוראת דברים יעילים שמלמדים את האדם. וברור שזהו אינו השטן שכן השטן - לפי האמונה - עושה רע רק לאנשים רעים. רק האדם מסוגל לפגוע באחיו בני האדם. הייתה תקופה בה האמנתי שהעולם יכול להגיע לשלום. עכשיו כמובן, איני מאמין בזה, מהסיבה הפשוטה שיש אנשים רבים שלא יוותרו על הכבוד שלהם, על האגו שלהם, הם לא יוותרו לאנשים ששונים מהם.
למה האדם כל כך מפחד מדברים שונים? משינויים?
למה האמונה שלך חשובה יותר משל אחר?
מה קרה לכבוד בין בני האדם? האם הוא בכלל היה קיים אי פעם?
למה להיות אטומים להכל?
תקשיבו גם לדעות אחרות, תחכימו.
"יהודי? קבל ירייה בראש!"
"הומו? נגד הטבע! טיפול פסיכולוגי!"
אני לא מבין למה כל פעם אני נדהם מבורות של בני אדם. אנחנו אמנם אמורים לבנות את החיים שלנו, אבל צריך גם במסגרת הבנייה לקחת בחשבון שיש אנשים נוספים בעולם, ולא להיות אנוכיים. בתור הזן שאמור להיות חכם יותר, אנחנו דיי טיפשים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
