1.

הייתי בת ארבע עשרה כשמשאית בטון לכדה ומחצה למוות את השברולט הכחולה שלנו, ובתוכה שני הוריי, נאבקים להישאר יחד, לאחוז זה בזו, בשניות האחרונות של חייהם. לא הייתי איתם באותה נסיעה, לא זכיתי להיפרד מהם ולא זכיתי להגיד להם כמה אני אוהבת אותם וכמה אתגעגע. הייתי בבית של הסבים שלי ושיחקתי בקלפים. אומרים שלפני שמשהו רע קורה, מרגישים תחושה כזאת לא נעימה בבטן, כמו מסמר שמחורר את הגוף אינספור פעמים. אצלי זה לא קרה. לא הרגשתי דבר.     

למעשה הייתי עסוקה בלכעוס. כעסתי על שניהם כי הם השאירו אותי 'תקועה' אצל סבתא מרגרט הפטפטנית והטרחנית וסבי ג'יימס הזקן העקשן הזה. למה הם לא יכלו לקחת אותי איתם לחופשה? תמיד הייתי ילדה טובה כל כך, התנהגתי למופת אפילו כשמבפנים כל רגשותיי געשו. אף פעם לא נתתי להם לראות את הרוגז שלי כי פחדתי בסתרי ליבי שיפסיקו לאהוב אותי.

וכעת הם אינם וכל הרגשות המבולבלים שהרגשתי כלפיהם נאבקו כדי למצוא מפלט ואני נאבקתי אף יותר כדי למנוע מהם להתפרץ. אסור שסבא וסבתא יראו. הם עוד יחשבו שמשהו לא בסדר בי והייתי זקוקה באופן נואש לשכנע אותם שאני בסדר. השקר הגדול של חיי. מסכה על מסכה שלבשתי ביום יום. החיוכים שחייכתי, הצחוק שהמאולץ שנפלט החוצה, הבדידות שעטפה אותי כמו שמיכה.

ובלילות הייתי נשברת. הייתי בוכה אל תוך הכרית ושונאת את אלוהים על מה שהוא עשה לי. הוא לקח את האנשים הכי חשובים לי ברגע אחד שהיה יכול להיות רק עוד רגע לא חשוב, ששינה את כל מחזור חיי.

   באותו בוקר עוד דיברנו בטלפון. אימא התלהבה מכך שראתה את הגרנד קניון. היא סיפרה לי בפרטי פרטים על התהום שהם ירדו לתוכה, תהום של אבנים בשלל צבעים, ורק היא ואבא ירדו עם חבלי הסנפלינג שלהם עד לקרקעית. לא יכולתי שלא להתאכזב על כך החוויות הנהדרות שהם עברו בלעדיי. הם תמיד השאירו אותי מאחור, כמו מתנה לא רצויה שמשאירים על מפתן הדלת. רציתי להתפרץ, להתעצבן, לטרוק את השפופרת ולרוץ לחדרי, עם הדמעות מתפרצות החוצה מעיני, אך במקום זאת לא עשיתי דבר.

"אני יודעת שרצית להצטרף אלינו, אני מבטיחה לך שבפעם הבאה נעשה טיול משותף. את תהני כל כך! בקרוב נגיע לקחת אותך, יקירתי." היא אמרה לפני שהיא ניתקה.

אז למה לעזאזל לא באתם? למה לא באתם לקחת אותי?!

  נסענו, אני והסבים שלי, במשך שעתיים וחצי עד לביתי הישן, כדי להשתתף בהלוויה. אימא ואבא כתבו בירושה שלהם שהם רוצים להיקבר בשולי הפארק של סנט מישל. שנאתי אותם על כך. הם הרסו את הכל עם המוות הבלתי צפוי שלהם. הם הצליחו להרוס את כל חוויות הילדות שהיו לי בפארק הזה. תמיד היינו נוסעים יחדיו על אופניים על השבילים הלבנים, או עושים פיקניק על המדשאות שצפו על האגם, או אבא היה רודף אחריי ואני הייתי בורחת עד שנשמתי הייתה נגמרת בריאותי. וכעת חלפתי על פני השבילים לבדי, מכוסה בשחורים, מסביבי עשרות אנשים אפורים, מטושטשים, רחוקים מכדי להגיע אליי באמת. הוריי יישארו בפארק הזה לעד. שתי מצבות משיש. ועליהן פרחים. וכמה דמעות מלוחות שייתייבשו בשמש. אני אעזוב את הפארק הזה כבר בלעדיהם.

  כבר באותו יום החלטתי שאיני יכולה לחיות עוד בבית שלי. הכל הרגיש לי זר בתוכו. הרהיטים, השטיחים, התמונות שעל הקירות, האווירה הנעימה הזאת של הציפייה לראות אותם. לא יכולתי לכבות את התחושה שהם ייכנסו פנימה ויחבקו אותי. בבית הרגשתי רק את הציפייה הבלתי אפשרית שהם יחזרו ושנאתי את זה.

   אספתי ביחד עם סבתא את הדברים. הכנסנו את כל התמונות המשותפות לקופסאות, קופסאות שרציתי לסגור ולא להביט בהם עוד לעולם. אותם פרצופים שמחים שבהו בי הזכירו לי עד כמה הם יחסרו. וזו הייתה רק ההתחלה. במשך שבועיים הורדנו את כל הספרים מן המדפים, עטפנו את כלי הזכוכית, קיפלנו את הבגדים, רוקנו כל חדר וחדר עד שנותר רק החדר שלי. כי רק אני נותרתי. והם
כבר לא.

"אני אעשה זאת לבד, סבתא." אמרתי לה בכניסה לחדרי. "תחכי לי בסלון."

"בבקשה, ילדתי." היא הניחה לי להתאחד בפעם האחרונה עם חדרי.

   הפוסטרים על הקירות הורודים, אוסף הדיסקים שלי, המחברות המפוזרות על השולחן, ספרים ומגזינים שאספתי באדיקות, היומנים שכתבתי... כל אלו היו רק חפצים. ומהם חפצים של אדם כאשר הוא כבר איננו? תהיתי מתי אני כבר לא אהיה. מה יעשו בחפצים שלי? הרי הם כבר לא יהיו שווים דבר. וכמה משמעות הייתה להם בשבילי. כל דף מיומן היה חשוב, כל דף היה תיעוד של זיכרון זה או אחר מחיי. כל מגזין שקראתי עשרות פעמים הביא עוד ועוד זיכרונות. התחלתי לאסוף את חפציי. וכשסיימתי החדר היה ריק ונטוש. הקירות ערומים, כמעט משתתפים בצערי. סגרתי את הדלת בפעם האחרונה. מובילה את שאריות חיי החוצה בקופסאות קרטון.

  ביום האחרון של החופש הגדול, שכבתי בערסל בגינה בבית הסבים שלי. השמש החמימה של סוף הקיץ ליטפה את פניי. שמעתי את הרוח מלחששת עם הענפים של העצים מסביבי. כבר השלמתי עם הההרגשה שזה היה היום האחרון שלי כאן. נהניתי מרגעי השלווה האחרונים, מרחיקה כל מחשבה שלילית לפינות חשוכות בתודעתי. המוות של הוריי גרם לי להשתנות. אם עד כה הייתי תלויה בכל החלטה שלהם, בכל חיזוק שלהם, בכל עצה או שאלה תמיד באתי אליהם, כעת נותרתי לבדי. הייתי צריכה להסתמך על העצות שלי ועל החיזוקים שנתתי לעצמי. אומנם באתי ממקום של כאב, אך רכשתי הרבה מאד כח נפשי בדרך. ובמקום להרגיש כמו בת ארבע עשרה טיפוסית, היו הרבה ימים בהם הרגשתי כמו בת שלושים.

  המזוודות היו כבר מוכנות. שתי מזוודות ורודות בינוניות. ובתוכן בגדים, נעליים, התמונות שלי איתם והיומן האחרון שכתבתי בו. לא אזדקק להרבה מעכשיו. סבי וסבתי רשמו אותי לפנימיית סטנפורד. הכסף שהשאירו הוריי הרשה להם את המותרות הזו. ידעתי שאני צריכה להודות על העובדה שאומנם הפכתי ליתומה, אך לפחות הייתי יתומה עשירה. וסטנפורד הייתה הפנימיה היוקרתית ביותר בכל החוף המערבי. פנימייה של ילדי שמנת שנשלחו לחוף המרוחק כדי ללמוד מעט על החיים ועל נימוסים. בתוכנייה נרשם שהתלמידים מחויבים ללבוש תלבושת אחידה. ועד כמה שזה נשמע חסר ערך, אהבתי את החצאיות החומות שהבנות לבשו בתמונות, ואת חולצות הכותנה הלבנות והאדומות שלבשו ביחד עם גרביונים שקופים. יכולתי כבר לדמיין את עצמי כחלק מן האליטה, במקום שבו אין צורך בהורים, במקום שבו ילמדו אותי לא רק מתמטיקה וספרות אלא איך להסתדר בכוחות עצמי. ואיזו עוד ברירה הייתה לי? לא יכולתי להיתקע לנצח בבית הסבים שלי. מאז אותו יום, הם שמרו עליי בכפפות משי ודאגת היתר שלהם גרמה לי להתחרפן ולצעוק ללא קול ובחוסר אונים מותך אל תוך הכרית שלי בלילות.

וגם, אם אפשר לציין משהו נוסף שהקסים אותי בפנימייה הזו, מלבד התמונה שלי כאשת חברה גבוהה, ראיתי כמה קורסי בחירה נחמדים לשעות אחר הצהריים שתפסו את תשומת ליבי. רכיבה על סוסים, קורס כתיבה יוצרת, ציור וכלכלת בית. כל אלו היו דברים שלא יכולתי ללמוד בבית הספר התיכון שיועדתי ללכת אליו.

  בתחילת הקיץ כתבתי חיבור מרשים, שעליו שקדתי במשך שלושה ימים, על הסיבות מדוע אני מועמדת ראויה להתקבל לפנימייה. התכנסתי עמוק בתוך עצמי וסחטתי כל מילה ומילה אל תוך הנייר. סבתא שלחה את המעטפה האדומה הגדולה בדואר, ביחד עם כל המסמכים שלי, בצירוף תמונה ומכתב מפסיכולוג שאליו הלכתי פעם אחת כדי לספר לאישה זקנה ומקומטת עם דוקטורט
בפסיכולוגיה קלינית כיצד אני מרגישה מאז שהוריי נמחצו למוות על ידי נהג משאיתשיכור שלא הצליח למצוא את דושת הבלמים שלו.

  כעבור חודש הגיע מכתב. התקבלתי. חייכתי בפעם הראשונה באמת ואפילו החיוך הזה כאב. מדוע הצלחתי לחייך כה בקלות כשהם כבר אינם? כעסתי על עצמי.

  אך באחר צהריים הזה, בשלושים ואחת לאוגוסט, הרגשתי סוג של התחדשות פועמת בעורקיי. זה היה הרגע שלי להתחיל מחדש. הרגשתי כלואה בבית הזה והגיע הזמן להשתחרר לחופשי. באותו לילה ישבתי בהתרגשות מהולה בתחושת לחץ מתגברת מול היומן שלי. רציתי לרשום משהו חשוב, מילים שאחר כך אשוב אליהם ואתפעל, אך שום דבר מופלא לא יצא החוצה. רשמתי את השורות הבאות, שנדמו לי מאוחר יותר כחסרות משמעות:

"מחר אתחיל חיים חדשים. אני עוזבת כדי לעבור לפנימיית סטנפורד. אני
אוכל ללבוש את התלבושת האחידה  ולהעמיד
פנים שאני משתייכת לבני האצולה. ואולי גם אכיר את נסיכת מונקו שתלמד בכיתה י' השנה.
אני בלחץ רב אז עד הפעם הבאה."

לפני השינה שתיתי תה עם סבתא מרגרט במטבח. היינו רק אני והיא, למרות שסבתא מרגרט תמיד פטפטה יותר מדי, אף אחת מאיתנו לא דיברה. שעון הקוקיה תקתק בעצבנות על הקיר. מכוניות מרוחקות חלפו בצידי הדרך מבעד לחלון. לגמתי את התה שלי ומחשבותיי דהרו הרחק מן המקום הזה. לא רציתי להיזכר בהם כעת אבל נזכרתי בכל זאת. וכשהרמתי את מבטי אל סבתא ראיתי את הדמעות בעיניה. ובפעם הראשונה בחיי הרשיתי לעצמי לפתוח את הברזים ולתת לדמעות לזלוג בנוכחותה.

אשמח לקרוא את התגובות שלכם :) ההמשך בקרוב!